פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מנוע הבעירה הפנימי

      גם אם המדע לא יכול להוכיח את קיומה של הנשמה, זה לא מונע מהקבלה לטעון: אתם כולכם נשמות טהורות

      עוד בתקופות עתיקות האמינו רוב בני האדם, בני כל הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות ברחבי תבל, בקיומו של פן רוחני המפעם בגופם, המהווה את מנוע הבעירה הפנימי של מקור החיים. בעיני המאמינים, על אף שאותו כוח רוחני עצום אינו ניתן לכימות ולהוכחה מדעית-לוגית, אין בכך מאומה כדי לשלול את הופעתו בחיי האדם וככזה הוא אינו דורש הוכחה כלשהי לעצם קיומו. מילים רבות כבר נכתבו ונאמרו כדי לנסות ולברר את הקשר הסימביוטי שבין גוף ונשמה וכדי להבין את שאלת ההדדיות נעמיק לשורש הדברים בבחינת היחסים שבין השניים.

      בחכמת הקבלה הגוף הגשמי נקרא "רצון לקבל" והוא מוגבל לתפיסת העולם בחמשת החושים בלבד. בדומה לתורות אחרות מציעה הקבלה להתבונן על המציאות דרך חוש אחר נסתר הנקרא החוש השישי, אך בשונה מיתר התורות הרוחניות חכמת הקבלה אינה מסתפקת בשאלה "איך הדברים נעשים?" אלא מרחיבה את השאלה "מדוע הם נעשים?". לפיכך היא מקנה לעוסקים בה את האפשרות להרחבת הגבולות אל מעבר לתפיסת המציאות הפיזית במונחים של זמן ומרחב, קרי - ראיית העולם הנסתר.

      אינה ניתנת להוכחה בכלים מחקריים

      מעבר לידיעה כי אנו חיים ונושמים, אין לנו אפשרות ממשית לחוש את הימצאותה של הנשמה בקרבנו. לשם כך יש לפתח את מנגנוני הקליטה החבויים בנו על מנת לראות ולחוש את מה שכבר קיים סביבנו אך נסתר מעין בשר. האנושות עשתה כברת דרך ארוכה ומשמעותית בהתפתחותה הטכנולוגית-מדעית, אך היא לעולם תישאר מוגבלת בתפיסת חמשת החושים. כלומר, לחקור את הפיזי המדע מסוגל, אך מה בנוגע לנשמה?

      על פי המדע המודרני, הנשמה אינה ניתנת להוכחה בכלים מחקריים. היוקרים שוללים את הטענה כי הנשמה ללא שיתוף הגוף החומרי מסוגלת להשפיע על התחום הפיזיקלי. מסיבה זו מתייחס המדע אל הנשמה כאל תחום שקיומו לא הוכח ואינו נחוץ לשם הסברת החיים והחשיבה. מבחינה מדעית, כל פעולות המוח האנושי הן פיזיות וכימיות הנובעות מפעילות תאי העצב והקשרים ביניהם. מכאן, גרסת המדענים היא כי אין לדון בנשמה כישות עצמאית המסוגלת להתקיים לאחר הפסקת הפעילות המוחית (מוות), אלא יש להגדירה במישור הפילוסופי דתי בלבד.

      טענתם של החוקרים כי הנשמה לא ניתנת להוכחה בכלים מחקריים הינה נכונה, שכן המדע בבסיסו מוגדר כחקר החומר והכוחות הפיזיקאליים בעולם, ואילו הנשמה מעצם הגדרתה איננה חומר והיא מעל לחוקיות הפיזית. לכן, אין לייחס לתיאוריות המדעיות אמיתות כלשהן לגבי מציאות הנשמה. כל התיאוריות המדעיות בעניין זה, לרבות המטריאליסטיות, אינן עובדות מדעיות אלא חשיבתיות פילוסופיות גרידא. כאמור, תיאוריות אלה אינן יכולות להוכיח את קיום הנשמה, אךבמקביל גם אינן יכולות לשלול אותו.

      שלוש גישות לקיומה של הנשמה

      בין שאר הגישות הרבות הנוגעות לקיומה של הנשמה, קיימות שלוש הגישות הבאות:

      - נשמה כביטוי למהות החיים: תפיסה זו מצמצמת את הגדרת הנשמה לכדי הבנה בסיסית, כי מעצם העובדה שהאדם חי משמע שיש בו נשמה. בהגדרה זו אין צורך לפשט את הדברים לכדי תובנות נוספות ויש לקבלם כאקסיומה.

      - נשמה כביטוי לתודעה: גישה זו מציגה את הנשמה כחלק מתודעת האדם, אשר דרכה הוא מסוגל להיות במצב של מודעות סביבתית. בהגדרה זו מזוהה הנשמה עם הפן הרגשי-חווייתי המצביע על כך שישות מסוימת הינה ייצור חי. על פי תפיסה זו, יש להבדיל בין מנגנון ביולוגי נושם ובין מנגנון פיזיקאלי אחר. מכאן שהנשמה הינה הגורם היחיד המבדיל בין האדם למכונה משוכללת.

      - נשמה כישות בלתי תלויה: גישה זו מייצגת את התפיסה הרעיונית העומדת בקנה אחד עם האמונה הדתית הכללית. הנשמה מקורה עליון והיא נחצבה מעולם הבריאה, החלק הרוחני הייחודי לאדם ושאינו קיים באף ייצור אחר. היא העל מודע העמוק שבאדם, הגרעין הפנימי של אישיותנו שאינו מתכלה לעולם וחי חיי נצח. הנשמה היא החלק הטהור ביותר ואין אפשרות לפגום בה, אלא לעמעם ולערפל את התגלמותה והופעתה בחיי האדם. בלילה היא עולה ונפרדת מהגוף ושבה אליו בבוקר, כפי שנאמר בתפילת הבוקר: "שהחזרת בי נשמתי...". נקשרת עם עולמות עליונים ונושאת לאדם מסרים תמידיים (חלום) שאם יהיה קשוב אליהם יוכל לדעת אודות העתיד להתרחש. אחראית על האינטלקט ועל החלק החשיבתי ולפיכך מקום משכנה במוח האדם.

      הנשמה הינה ישות ממשית נצחית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו תלוי בקיום הגוף החומרי. כאשר היא שוכנת בגוף היא מהווה את מנוע הבעירה הפנימי ומרכז השליטה המחשבתית. בזמן עזיבתה את הגוף באופן זמני (שינה) או לצמיתות (מוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם חסר זרם תודעה. הגדרה זו מציגה את הנשמה כאנרגיה רוחנית אין סופית שאינה כפופה לחוקים גשמיים כלשהם, הואיל ולנשמה קיום במישורים שאינם ארציים. תפיסה זו מגדירה את הנשמה כבת אלמוות המתקיימת גם לאחר מות הגוף עצמו. באופן טבעי לגמרי דברים אלו מובילים אל עבר שער נוסף הנקרא גלגול נשמות (ר' שער הגלגולים להאר"י).

      לסיכום, יש להבין כי כל הדרכים הפילוסופיות המגדירות את רעיון הנשמה נפגשות בסופו של דבר באותה הנחת יסוד, הקובעת כי לנשמת האדם חיים עצמאיים נצחיים שמקורם בעולמות עליונים.

      יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"