שיר תקשור

ביומיום, כשאנו אומרים "אגו", אנחנו מתכוונים בדרך כלל למישהו נרקיסיסט הפועל בכוחניות ללא התחשבות בזולתו. למילה הזו, בשימושה העממי (להבדיל הפרוידיאני למשל, שלא ניכנס אליו בטור זה), יש בדרך כלל רק קונוטציה שלילית. אנחנו רוגזים: "אוי, האיש הזה כל כך אנוכי, רק על עצמו הוא חושב!", ואיננו שמים לב כי הכעס הוא על שאינו חושב עלינו, או בעצם, על האגו שלנו...

לעומת זאת, על מישהו ביישן ומרצה, שכמו מבטל עצמו ושם עצמו בתחתית רשימת המוטבים, אנו נוטים לומר בהתרפקות יתירה: "איזה בן אדם נפלא ואציל נפש זה! הוא פשוט נטול אגו". בשני המקרים לא עולה על דעתנו, שמה שמניע את הביישן הוותרן ומה שמניע את השתלטן רב האון הוא אותו הדבר בדיוק: הישרדות.

אנחנו טועים לחשוב, שאם אחד הוא קולני אז הוא בוודאי בטוח בעצמו, ואם השני הוא מלחשש ומתחנחן אז הוא בוודאי צנוע. אלא שאלה וגם אלה, מצד עצמם, אם הם חווים את העולם במונחים של "אני מול/נגד העולם" – שניהם חסרי ביטחון ומפוחדים למדיי. אלה וגם אלה תופסים את העולם בתור מקום עוין ואימצו לעצמם אסטרטגיות שונות של הישרדות לעוסה מרוב שימוש הדורות, היא האגו.

כשאדם חווה את העולם כנפרד ממי וממה שהוא, הוא שוכח את אותו אספקט נשמתי שבו ואכן נולד בו אותו "אני" (אגו) המלא ספק וחשד. מי הם האחרים הללו, תוהה האגו; בוודאי אינם אני. ואם הם אינם אני, מי ערב לי שהם לא יבואו יום אחד, ללא התרעה, ופשוט יאכלו אותי חי?

כוחניותם של הכוחניים וביישנותם של הביישנים הן בסך הכול הסוואות וטכניקות חיפוי שונות למראה (אך לא בתכלית) על היותם כולם אבודים בעולם החוויות. אלה לוקחים בשררה, משווים ללא הרף ומתאמצים להוכיח, ואלה מוותרים ומתרפסים בכאב – ובלבד שיעבור עוד יום ללא פגע. אלה וגם אלה ישנים עם סכין מתחת לכרית מיטתם, משום שאין להם מושג היכן שוכן המצפן האמיתי שלהם.

תקשור הוא מצפן. כשאדם מחובר למי ולמה שהוא, מכיר במתנות עמן הגיע לעולם ומוקיר אותן; כשאדם שומע את ההדרכות הפנימיות שבתוכו אשר באות מן האינסוף ומזהן בבירור; כשאדם רואה את האור הזה שבתוכו, המלווה אותו בתבונה, אותו האור המתקיים בכל הברואים – נבנה בו אמון. אמון בעצמו, בבריאה ובברואים. וכך, אין עוד "אני" ואין עוד "אחרים", לא מהבחינה העוינת לפחות. בעבור אדם כזה, ישנן פשוט הרבה צורות של אור, אותו האור האחד והשלם.

דומה הדבר לזמר שמכיר בקולו שניתן לו ועל כן אינו מתאמץ לשיר כזמר אחר לו ניתן קול אחר. זמר כזה אכן שר ללא אגו, אותו האגו ה"שלילי" מהסוג העממי. זמרים אחרים שרים גם כן, וזה בסדר גמור מבחינתו. מה לעשות, הוא אומר, זהו קולי שלי ואין לי אחר. לאיש כזה אין מתחרים, כי אין השוואות ואין כוח להשיג כשם שאין בושה להסתיר. אני הוא אני וזה מה שאני, ולכן, תודה.

יתירה מזאת, גם אדם שכזה אינו נטול אגו, לא באמת, אלא שאותו אני שבו הופך משר הגנה וזרועות הביטחון למעין שגריר של יופי ושירות הזולת, כאומר "אני הוא אני וזהו מה שיש לי לתת לעולם". או אז נתקלים אנו בפרגון אמיתי, כאותו זמר השמח ושש לשיר עם אחרים ולשלב את קולו בקולם. אותו אגו מעתה הוא שרת שמח ומסופק מעשייתו. אני עשיתי ואני עושה, הוא אומר – אכן – אך אינו מתבלבל: אני עשיתי משום שאני קיבלתי ואני הוא זה שיש לו לתת. "אני עשיתי" שווה אצל אגו כזה ל"אנחנו עשינו" – אבותיי לימדוני, אומר האגו הזה, ואני את בניי אלמד לו יבקשו זאת ממני.

תקשור הוא בין היתר היכולת להתחבר לאותו אני פנימי, לאותו מצפן ייחודי ותחושת ערך ייחודית (אגו "חיובי") ולאותן מתנות ייחודיות שניתנו להעבירן הלאה. תקשור ואני פנימי למעשה אחד הם. זהו חיבור לאני אשר נובע מאותו מעיין ממנו נבעו וינבעו כל אותם אני-אים פנימיים "אחרים" אשר אי שם בחוץ, אם יש בכלל בפנים או בחוץ.

"אני חושב משמע אני קיים" טעה דקארט בעיצוב דעתנו אלי אגו משובש. אולי מוטב היה "אני מקבל מן האינסוף ואני נותן לכולם, משמע אני קיים". שכן, בעולמו של אדם שלם, בעולמו של מתקשר מן האור, כולם אחים ואין ממה לפחד. בעולמו של מתקשר, ה"רעים" הם לכל היותר אגואים מפוחדים או מבולבלים, שאפשר, לו רק יחפצו בכך, לעזור להם.

היו ברוכים ומבורכים, מלאי אגו, אמון ושיר.

גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".