בין אם מתקשר אחד וכבד פה בשם משה רבנו תקשר את תורת ישראל, ובין אם שורה של מתקשרים מדובר באחד מספרי התקשור היותר פופולאריים שנכתבו אי פעם. פופולארי זו מילה חלשה בהקשר התורה. בשמה של תורת ישראל ובשם פיתוחיה והמשכיה עוצבו עמים ואומות, אנשים אהבו ואנשים הרגו.
ניתן לראות במשה רבנו דמות היסטורית מנהיג ו/או מתקשר. ניתן גם לראות בו משל למנהיג ו/או מתקשר. אם תרצו, ניתן לדבר על ה"משה" שבכל אחד ואחת מאתנו. בכלל, ניתן לראות בסיפורי התורה כולם, כשם שהחסידות עושה ואי אילו חוגים "חילוניים" ניו-אייג'ים בני זמננו עושים, משלים יפים ומעוררי השראה להתפתחות ולצמיחה רוחנית.
בפרספקטיבה כזו, דרך העיניים התקשוריות, אפשר למצוא בכל דבר את הטוב והמצמיח בכל דת, בכל תרבות ובכל עידן, והתורה היא בהחלט יצירת מופת שכזו. התורה גדושה בכל טוב וההגדה של פסח אף היא לקט מוצלח בפוטנציה של תכנים רוחניים. להבדיל אלף אלפי הבדלים, גם פו-הדוב והכבש הששה עשר משובחים, שכן בקשב הנכון, כל טקסט הוא משובח, בפרט כשהוא נובע מחיבור עמוק של זה המתקשר אותו. תקשור, או עלייה אל אותו הר סיני (המייצג את העולמות הגבוהים) יש ויימצא בו שפע שכזה אשר עשוי לתת השראה לדורי דורות.
אוטומטיים ומבוהלים
בהצצה חטופה אל אותו תקשור של פסח, אל אותה הגדה - אם מקובלת עלינו חירות מהי, אפשר לנקות קצת את שנאת הזר שעל פני השטח ואת האמירות המשונות כגון "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" וכיו"ב. אין בכך לרמוז שעם ישראל אהוב בכל מקום ומקום או שלא ידע ויודע עדיין קושי ופוגרום. אלא שאפשר להעמיק בראייה ולתרגל, למשל, אחריות אישית. כך, כל אחד יכול לשאול את עצמו, לאור אותן אמירות שבהגדה: מהו זה שאנו עושים בעצמנו אשר קם מתוכנו לכלותינו? או, מדוע אנו מזמינים ומזמנים לעצמנו צוררים דור אחרי דור? למעשה, כל אחד יכול לשאול את עצמו, גם אם אינו בקי בפירושי הגדולים מיהו אותו פרעה שבתוכו ומהו דור בעבורו?
כשמסננים ומעמיקים בדרך זו תכנים מתוקשרים כגון התורה או ההגדה, אנו נשארים עם מהות מקדמת, יפיפייה ועוצמתית. בכל אחד מאתנו קיים מעביד הקם עלינו לענותנו, אם לא שניים, אם לא אלף. בכל אחד מאתנו פרעונים המצרים והמענים את נפשנו וסובבינו. הפרעה המשעבד, בפשטות, אפשר שהוא כל דבר שאין לנו לכאורה בחירה לגביו. נראה שהוא זה שקובע לנו את סדר היום. נראה שהוא זה שאחראי על התגובות שלנו מתי נחייך ומתי נתעצבן ואנו לו, אכן, כעבדים: אוטומטיים, מבוהלים ובתרדמת תודעתית כרונית.
בעבור אחד, המשעבד הוא עבודה במשרד. קוראים לזה "וורקוהוליזם". אדם כזה אינו יכול לנוח, חייב כל הזמן רק לעשות ולעשות וממש נלחץ מאור השמש. הפרעה של איש כזה הוא העשייה שלו לאור הניאון החיוור. מנגד, ישנם שמתקשים להתמיד בעבודתם המשרדית דווקא, שחייבים כל הזמן את השאנטי שלהם או תנועה במרחבים הפתוחים. אם הם לא מסוגלים אחרת, אם אין להם בחירה שם זה השאנטי וזו התנועה הם המשעבד שלהם והכלא גם יחד.
אחד אינו מסוגל אף פעם לזוגיות, אחר אינו מסוגל אף פעם להיות בשקט ובגפו - כל אחד והמשעבד שלו וכן כל דבר יכול להיות למשעבד. כל דבר שאנו עושים, חושבים ומרגישים, ללא נוכחות ומודעות, הוא לנו כסוג של מצרים צרים וכפרעה מפריע, עיקש וקשה לב.
פרעה רוצה שנתעורר
פרעה אולי מפריע לזרימת האור, לאותן הבנות גבוהות המתקבלות בתקשור (מדוע אנו פועלים כפי שאנו פועלים, מה אנו מבקשים לעצמנו, לאן הלאה...), אבל הוא אינו "מופרע". דרכו היא בעינויים משום שזו דרכו. דרכו היא לצרום, דרכו היא להכביד.
מה לעשות: השמש זורחת, הכלב נובח וההרגלים וההתמכרויות (פרעה ומצרים) מכים בנו בשוטים ובעקרבים.
אבל פרעה, כמו כל דבר בבריאה, רוצה בסופו של דבר בטובתנו. פרעה רוצה שנתעורר. כי ביום שאנו "מתעוררים" ושמים לב שיש בתוכנו משהו שאינו מותיר בחירה, שיש בנו משעבד אנחנו עשויים לראשונה להפסיק לברוח מפניו.
זה יום גדול עבור אדם, היום שבו המשעבד הופך למעין חבר. אין עוד קיטורים ואין עוד בכיות אלא אך סקרנות ואפילו הוקרה.
מה יוצא לי מכל זה? אדם תוהה. מה אני מרוויח מהיותי עבד קטן, אוטומטי ותלוי באוסף הרגליי? מיהו ומהו הפרעה הזה, המשעבד הזה, שמנסה ללמד אותי, ומה המסר שבפיו? מאילו מיצרים אני מבקש להשתחרר?
כשאדם ניעור ומבין עד כמה הוא קשור מצדו למשעבדו, עד כמה למעשה הוא אוהב את פרעה ההבנה הזו היא ראשית הריפוי. ההבנה הזו היא היסוד לבחירה, היסוד לוויתור על אותו קושי ועינוי.
גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".