תקשור שווה יחסים, יחסי שיתוף והדדיות. הישויות וההדרכות, או לחילופין האינטואיציה וההשראה, זקוקות לנו לא פחות מאשר אנו זקוקים להן. זה נשמע אולי אבסורדי או לכל הפחות סתם טריוויאלי, אבל כדי לתקשר, המילה זקוקה לפה לא פחות מאשר הפה זקוק למילה.
אנו מבינים בקלות למדי מדוע אנו זקוקים לאותו קול פנימי או לאותה ידיעה שידריכו אותנו מכאן הלאה. ברור לנו שנתקשה לתפקד בעולם ללא תבונה המקדימה את זמנה. אבל מה יוצא לתבונה עצמה מכל זה? מה יוצא למקור אותו אנו מתקשרים בשעה שאנחנו מתקשרים אותו? מה שיוצא לו זה שהוא מתגשם. כי כשאינו מתגשם, הוא פשוט "מרגיש" לבד.
אז הגיע הזמן שתבינו, מתקשרים ומתקשרות יקרים: אתם והתקשור שלכם אחד הוא. "הם" לא טובים מכם ואתם אינכם נחותים מ"הם". אתם אחד. זה כמו ביחסים "רגילים" שמתקיימים בחיים היומיומיים. זהו עיקרון הזכר והנקבה העתיק מכל, בלי שום קשר למגדר כמובן. הנקבה זקוקה לזכר כשם שהוא זקוק לה. לכן, עבודה בזוגות, ביומיום, עשויה בעקיפין להעצים את יכולת התקשור, משום שעבודה כזו מקיימת את העיקרון הנחוץ כל כך לתקשור והוא אותה כניעה, אותו איחוד.
אני טוען, למעשה, שיש קשר הדוק בין היכולת להתמסר ביחסי אנוש, באינטימיות במלוא מובנה, ולאו דווקא ביחסים רומנטיים, ליכולת לפתח במלואו את התקשור עם ההדרכות, המלאכים ושאר ירקות. ככול שאדם מסוגל להתמסר ביחסיו האנושיים, כך יקל לו להתמסר ביחסיו עם הבריאה. להתמסר הוא להתמסר, הוא פשוט להתמסר.
הרבה פעמים, כשאני מתקשר, "הם" מכנים אותי במקום שמי הפרטי "הכלי שאנו עושים בו שימוש". לא רק שאיני נעלב מכך, אני מרגיש שזו זכות גדולה להיות לכלי שהמילים המקודשות עוברות בו. אם הייתי מתקומם, למשל; אם הייתי מפחד מאותו שימוש שההדרכות עושות בי; אם הייתי חושש מהשתלטות עוינת על מוחי הדל; אם הייתי מפחד להתמסר לא היה ביכולתי לתקשר כהלכה. הפחד עצמו היה חוסם אותי מלגדול.
להקשיב זה פשוט להקשיב
אז איך מתמסרים כשקשה להתמסר? איך הופכים אחד עם ההשראה הגדולה, עם התבונה ועם הרוח, או עם בן או בת הזוג? איך נכנעים בכל תהליך ותהליך?
להתמסר פירושו להבין, עד העצמות, שביחד זה יותר. להתמסר זה לזכור שילדים לא באים לעולם מתוך פרישות. להתמסר זה לזכור שבלי המורים והתלמידים שלנו אנחנו כלום. להתמסר זה להודות על כל רגע ורגע שניתן לנו כדי להתחכך עם הזולת, יהיה החיכוך אשר יהיה. להתמסר, בהקשר התקשור, זה להבין שמוח בלי הזנה מחד ויכולת לשחרר מאידך, ייעשה מעופש מהר מאוד, כמו בוידעם נטוש.
היא אומרת לך שאתה לא מקשיב לה. מדוע שלא תתחיל בכך שתקשיב לזה? להקשיב זה פשוט להקשיב. להקשיב זה לא מייד לענות לה ולהסביר לה כמה שהיא טועה: "אוי מה פתאום! אני תמיד מקשיב לך. איזה זיכרון קצר יש לך, זה לא הוגן!". הנה, הרגע הוכחת לה בדיוק את מה שהיא התקוממה נגדו.
הוא אומר לך שאת אף פעם לא צוחקת כשאת באה הביתה. הוא אומר לך שזה לא הוגן לקבל את פניו בסבר פנים חמוץ ושהוא לא אשם שהיה לך יום גרוע. מדוע שלא תודי לו? האין זה נחמד מצדו שהוא טורח לשתף אותך בחוסר האונים שלו נוכח פרצופים חמוצים? הייתכן, שאם לא היה אכפת לו כל כך ממך, לעולם לא היית יודעת את מה שהוא מבקש לומר לך?
החטאה של הזדמנות
יחסים הם זכות. אהבה היא זכות. התמסרות היא זכות - לגדול, לצאת את הגבולות המוכרים - וכך גם התקשור. וכשם שהספק, החשד, ההאשמות והדינים מחבלים בכל מערכת יחסים בריאה, כך גם בחייו של מתקשר: לא ניתן לתקשר ולהיות ב"ספק" בעת ובעונה אחת.
מה הפלא, אם כן, שכל אותם מתנגדי תקשור, כל אותם מלעיזים ומשמיצים התקשור כה רחוק מהם? כשאתם מוצאים את עצמכם מותקפים על שום שהקשבתם לאותו קול קדוש ופנימי, או כאשר אתם חשים צורך בעצמכם להשמיץ את אלה המתקשרים או אתכם עצמכם על שום קלילות דעתכם ואמונותיכם ה"מעופפות" אתם מוזמנים לזכור, שבסך הכול מה שקורה לכם ברגע זה הוא הודאתכם באי יכולתכם להתמסר.
וגם זה בסדר, זה לא חטא... זו אולי החטאה של הזדמנות. ואם זה חטא, הרי שהוא בהחלט בר תיקון. האינטלקט לעולם לא יתפוס אותו, את הקול הפנימי ההוא, כשם שפקיד לעולם לא יתפוס מלך. זהו דבר שמושג אך ורק בחוויה היומיומית, האינטימית.
לכן, כשזה "קורה" לכם הספק, הפחד, העקשנות הזו ואתם רוצים מוצא, תשאלו: מה אני יכול ללמוד כאן? מה עשוי עכשיו לקרות לי אם ארפה לרגע מההיגיון ומהשליטה שתפסו בי כוח רב כל כך, ופשוט אפתח להתמסרות? מה עשוי לקרות לי אם פשוט אכנע ואקשיב לשם שינוי? וכשתגיע התשובה, בין אם מול בן הזוג ובין אם מול הבריאה, או החיים, או איך שלא תקראו לזה חייכו: הרי תקשרתם.
גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".