פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נסיכי הגאות והשפל

      אתם סובלים מחשיבות עצמית מוגזמת ונותנים לגאווה לעוור את לבכם. הקבלה מבקשת קצת צניעות

      כל אדם בר דעת שואף במהלך חייו לטפס מעלה ולכבוש את פסגת ההצלחה. הוא לא ינוח ולא ישקוט על אף הקשיים הרבים הפוקדים אותו במסע חייו עד אשר יבוא אל שערי ההצלחה. מיד עם הגעת ההישגים מוצף לב האדם בתחושה נעימה של התרוממות רוח ובצדק רב. אך נשאלת השאלה: האם ראוי לו לאדם להתגאות במעשיו, להתנשא מעל כולם ולראות את פרי עמלו כמובן מאליו, או להודות ולהכיר על החסד הטוב שנעשה עימו?

      כמיהתו של האדם להישגים, לתהילה, לכיבוש ולעשירות היא אין סופית. היא נובעת הן מתוך הנשמה הבוערת בקרבו המייצגת את ההשתקפות האלוקית והן מתוך יכולת הבחירה החופשית שהוענקה לו מבוראו. כפי שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלוקים" (תהילים ח', ו).

      מבין כלל הרגשות המציפים את לב האדם, לרגש הגאווה שמור מקום עיקרי בסולם הערכים השליליים. תורת הקבלה מלמדת כי הגאווה יונקת את חיותה וכוחה משורשי השקר שבטבע האנושי. ר' שמואל מסוכצ'וב אמר: "אין לך דבר המשריש את השקר בלב האדם כמו מידת הגאווה". המתגאה רואה את עצמו נעלה מסביבתו ומתנהל בחשיבות עצמית מופרזת. כאשר תחושת הערך העצמי של האדם אינה עומדת בקנה אחד עם הערך שמייחסים לו רוב האנשים סביבו, ובמיוחד כשתחושת הערך העצמי הופכת לדמיונית ומנותקת מן המציאות, הגאווה הופכת ליהירות.

      כאשר האדם עורך השוואות בינו לזולתו שלא על בסיס תוצאות והישגים אלא משום הדגשת עליונותו ותו לא, ניתן לכנות זאת התנשאות. תורת הקבלה מלמדת כי כל גאוותן נמצא ביריבות עם האלוקים בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (דברים ח, י"ז). הוא אינו מוכן להכיר בעובדה כי גאוותו מעקרת מתוכו את ההסתכלות הנכונה על המציאות. הוא רואה בפירות ההצלחה דבר מובן מאליו, יפנה את גבו לבוראו, ישלול כל אפשרות של התערבות עליונה במעשי ידיו ולא יכיר טובה על מזלו הטוב ששפר עליו .

      גסות רוח וזחיחות דעת

      המתגאה לא יעצור לשאול: האם אני באמת שלטתי בכל הנסיבות שבגינן זכיתי להזדמנות, או שמא עמדה לימיני מידת חסד מבורכת שבזכותה קצרתי הצלחה?מכאן נובע המקור לטעות גורלית. כידוע, החיים רצופים עליות ומורדות ומי שיתקשה להתרומם ממדרגתו הנמוכה לאחר כשלון הוא דווקא האדם שנפל ברשת הגאווה. ההיסטוריה האנושית רוויה מקרים בהם הגאווה התפתחה לכדי מימדים לא הגיוניים בעליל, עד טיעון ומרד כנגד האל. כזכור, דור הפלגא ביקש למרוד בקב"ה ובנה את מגדל בבל שבראשו מוצב פסל בדמות אדם, האוחז בידו חרב שלופה ומונפת לשמים. ברובד הפשט ניתן לומר כי זהו סימן לגאווה מפלצתית המובילה להתגרות בני האנוש בבורא על עצם שליטתו האבסולוטית בעולם. וברובד הסוד נרמז כאן על התפתחות האגו, שכל רצונו לקבל לעצמו בלבד, והפניית עורף לכל הערכים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.

      כאמור, היהדות מייחסת לגאווה האנושית מידה רעה ורואה בה גסות רוח וזחיחות דעת ואם לא די בכך, היא אף נתפשת כטיפשות וכנבערות. הרמב"ן, מקובל ענק שחיבר פירוש לתורה, התייחס לגאווה ואמר: "הגאווה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים. כי ל-ה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם. תועבת ה' כל גבה לב" (דברים י" ז). לעומת זאת, הגאווה נתפסת כעניין חיובי רק כאשר מדובר בקב"ה, כפי שנאמר בשירת הים: "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" ( שמות, טו').

      נטייתם של בעלי הגאווה היא להמעיט בערכם של אחרים ולהתייחס לזולת בחוסר סובלנות ובשתלטנות. הם רואים עצמם עומדים בראש הפירמידה ומביטים על האחרים, הנראים להם קטנים, בזלזול, אך בל נשכח כי המרחק משחק לשני הצדדים כך שגם החברה רואה בגאוותם "אדם קטן". לעומת זאת "אדם גדול" הוא מי שמשתית את הנהגותו על מידת הצניעות והענווה ומגלה רגישות עדינה כלפי הזולת, יחוש את כאבו ויחסו אליו יהיה להיטיב בלבד ולא לשם קבלת דבר או כל תועלת אחרת.

      כעת נשאל, האם ראוי לו לאדם להתגאות בנתונים הטבעיים בהם הוא ניחן, כגון: גאונותו, כישרונותיו, מראהו החיצוני וכו'? ודאי שהתשובה לכך היא שלילית. העיקרון המנחה הוא שכל המעלות שניחן בהם האדם הוענקו לו מצד בוראו וממילא הוא לא טרח ועשה מאומה כדי להשיגם. יתרה מזאת, מי שעוסק בטפיחה אישית על השכם על הישגיו לעולם יישאר בתחושת תקיעות ולא יתאמץ להשיג יותר. לכן מומלץ להיפרד לצמיתות ממידת הגאווה המרחיקה אותנו מהמהות העצמית שלנו. לעולם לא נתגאה על מעשים טובים שעשינו ונזכור תמיד שאין גבול לטוב שביכולתנו לעשות, ועד כמה אנו רחוקים ממיצוי הפוטנציאל האדיר הטמון בנו.

      יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"