פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אם יש גן עדן

      מהן המשמעויות המקופלות בפסוק "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל"? הקבלה נוגסת בפרי האסור

      "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" (בראשית ב').

      האיסור הקדמון שהוטל על אדם וחוה טומן בחובו לכאורה מכשלה מרכזית ברורה. הרי אם פירות העץ עשויים לחון לאדם דעת, מדוע להימנע מלאכלם? הייתכן כי הקב"ה לא ידע מראש את תוצאות המעשה ביודעו כי אין לאדם את הכוחות הנדרשים לעמוד בפיתוי וביצר הסקרנות? ועוד: הציווי נאמר בלשון יחיד - "לא תאכל". אם כן, מדוע נענשו שניהם? במאמר זה ניכנס לתוך סודות הקבלה המגלים את המשמעויות המקופלות בפסוק זה ואת המסר הגלום בהן.

      מדוע נאמר "עץ הדעת"? בתורת הקבלה נאמר כי רק בחיבור ספירת החכמה עם ספירת הבינה מתקבלת ספירת הדעת. "נתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש היינו שהקדים בה בינה יותר" (שו"ת, א'). מכאן אנו למדים כי הבינה, מלשון התבוננות, מצביעה על היכולת לרדת לעומקם של דברים ולהבדיל בין עיקר לטפל, מבטאת במהותה את הכוחות הנקביים בבריאה, בעוד החכמה שהיא אסופה של ידיעות רבות בתחומים מגוונים, מבטאת את הכוחות הזכריים. ולכן ה"דעת" מייצגת את התוצאה שבאה מחיבור שניהם.

      בורא עולם פונה לאדם ואומר: "כל מה שבראתי בראתי על מנת להטיב עימך". חכמי הקבלה מלמדים כי פנה הבורא אל האדם הראשון ואמר לו: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". (קהלת רבה, וילנא, פרשה ז' ד"ה). דהיינו, כל מה שקיים בבריאה הוא לטוב. החל מהחי דרך הצומח וכלה בדומם. הכול הוא הוויה אלוקית.

      להימנע משיפוטיות וביקורת

      אם כך הם פני הדברים אין זה נכון לחיות בשיפוטיות ולומר: זה טוב וזה רע. בפניית האל אל האדם ביקש ללמדו שלא יכניס מחשבה שיפוטית אל דעתו (לא תאכל), אלא יאמץ לליבו את העובדה שכל מה שנברא הוא למענו, בשבילו ולתועלתו. לפיכך נאמר "לא תאכל" בלשון יחיד, לומר שאדם וחווה חד-הם, כפי שנאמר " זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" כלומר: הן הזכר והן הנקבה משוייכים ונקשרים לאחדות אחת כוללת הנמשכת מההוויה האלוקית. כעת מובן מדוע לפני שאכלו מעץ הדעת היו עירומים ולא הרגישו בזה דבר רע. ורק לאחר שאכלו מעץ הדעת הכניסו שיפוטיות לדעתם והרגישו נבוכים כי עירום אינו מכובד, הביטו זה על זו באופן שונה ונתנו ביטוי ותוקף לראייה הפנימית שלהם, ראיית הלב, שהתנהלה באופן מוטעה ושגוי מיסודו.

      יובן כי הדברים אמורים גם לגבי כל נושא אחר שעניינו משקף את מידת השיפוטיות והביקורת. לכן כאן המקום לומר כי צמד המילים "טוב ורע" מרמז על מידת השיפוטיות שבאופן כללי אינה מומלצת כלל לאדם ומוטב להשאירה ביד הבורא. בכל מקום בו נראה את המילה "רע" נחליף את מיקום האותיות ונקבל "ער". כלומר, כאשר האדם צריך להגשים את ייעודו ונדרש לתעל את מעשיו כהלכה אך אינו נוקט בכל המהלכים הנדרשים כראוי, אזי קרוב לוודאי שיחוש רע. אך עליו לדעת כי הרע הזה טוב הוא. דהיינו, שיתפכח, יתעורר ויתעל את מעשיו לאפיקים מועילים שבכוחם לפרוץ דרך ליישום היעוד האמיתי ולחיי נחת ושלווה מספקים.

      כעת נשאל האם הבורא מעניש במכוון את האדם בשל חולשתו או שמא רוצה ללמדו שיעור מהותי? ר' נחמן ביצירתו ליקוטי מוהר"ן מלמד זאת באופן הבא: "דע כי כל החסרונות שיש לאדם הם מצד האדם עצמו, כי אור השם יתברך שופע עליו תמיד אך האדם על ידי מעשיו הרעים עושה צל לעצמו כך שאין מגיע עליו אור השם יתברך". ללמדנו כי כל זמן שנחיה בשיפוטיות או אז לעולם נהיה שבויים במעגל קסמים דרכו לא נוכל לקבל את אור הבורא, אך אם נצא ממידת האגו הדוחף אל עבר הביקורתיות נזכה לתובנות אמיתיות ולשפע רוחני רב העשוי לחולל פלאים באיכות החיים.

      יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"