פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בייבי אגו

      אל תנסו להרשים, לא כשמדובר בכם ובטח לא כשמדובר בבריאות של התינוק שלכם. וזכרו: ביוגה המבט מופנה אל תוך הגוף

      כשבתי הראשונה, אלה, הייתה בת חודש וחצי הוזמנו לשיעור התנסות של בייבי יוגה במקום שבו תרגלתי יוגה במהלך ההריון. בתזמון מושלם שלא יבייש אף אמא בתחילת דרכה, הגעתי 15 דקות לפני תחילת השיעור, מה שאיפשר לי להכיר את שאר האמהות שהקדימו יחד איתי. משיחה איתן הבנתי כי הקבוצה נפגשת מזה חודש. אחת האמהות סיפרה בגאווה שבשיעור הקודם המדריכה הדגימה על התינוק שלה תרגילים למתקדמים, בהם היא הפכה את התינוק והניפה אותו באוויר. "ואוו, איזה יופי!" אמרו האמהות מסביב ונדמה היה שהן מעניקות לה מדליה על זכייתה בתחרות "בייבי יוגה".

      באותו רגע הרגשתי שהשאירו אותי מאחור. תחושת ההפסד מילאה אותי ולא הייתה מאוכזבת ממני מכך שהבת שלי לא עשתה את ההיפוך הראשון בקבוצה (למרות שאני בטוחה שאם הייתי ממשיכה להגיע לשיעורים נוספים היינו מדביקות את הקצב ומגיעות לגילגול מלא פלוס פליק-פלק ושפאגט). במקביל לתחושה הזו, שאלתי את עצמי האם הרצון שלי להראות לעולם כמה התינוקת שלי יפה, מוכשרת, גמישה וכל שאר הדברים שממלאים את האגו שלי, צריך להיות מוצג לעולם על חשבון הצרכים והבריאות שלה?

      הבטתי באלה שלי, כל כך קטנה ולא מודעת, טהורה וטבעית שכל צרכיה הסתכמו במזון, שינה והחלפת חיתול ותהיתי אם גילגול אחד בשיעור בייבי יוגה, שלימים התברר שהוא עלול לגרום לקריעת נימים במוח הקטן של הקטנטונת, שווה את קריאת ה"ואוו" של האמהות האחרות. האם להציג לראווה את יכולותיהם המופלאות של ילדינו זה מה שאנחנו, האמהות, מחפשות בשיעורי בייבי יוגה? ומעבר לכך - האם להציג לראווה את היכולות המופלאות שלנו זה מה שאנחנו מחפשות ביוגה בכלל?

      אין מצב שהיא יכולה ואני לא

      השאלה הזאת החזירה אותי 11 שנים אחורה לימים בהם חיתולים במבצע לא היו עבורי האטרקציה הכי גדולה בסופר פארם. נזכרתי באחת הפעמים הראשונות שתרגלתי יוגה. בדיוק סיימתי את שרותי הצבאי ונרשמתי לאחד מחדרי הכושר הנחשבים בעיר כדי להוריד את הקילגרמים העודפים שאימצתי לי בצה"ל.

      באחד משיעורי היוגה, במהלך תרגול עמידת כתפיים (עמידת נר), הבטתי על הבטן שלי וראיתי את הצמיגים שעטרו אותה. כמובן שהיום, אחרי שתי לידות, הייתי קונה את הצמיגים הללו בהרבה מאוד כסף, אבל אז המחזה היה קשה מנשוא. עם כל שאיפה ונשיפה ומבט אל הבטן המושלמת של המתרגלת ששכבה לידי, תחושת ההתבעסות העצמית הציפה אותי עד שפשוט קמתי ועזבתי את השיעור ולא תרגלתי יוגה במשך תקופה ארוכה.

      כשחזרתי לתרגל יוגה בסטודיו המשכתי ברוטינת ההשוואות ולא פסקתי מלהשוות את היכולות שלי ביוגה ליכולותיהם של מתרגלים אחרים. בסטודיו הייתי הכי טובה והכי גמישה כך ששום דבר לא מנע ממני מלהמשיך לתרגל.

      עד שיום אחד, אחרי שנתיים של שליטה ללא עוררין בממלכת הסטודיו, הגיעה לשיעור ביקור תלמידה ותיקה שחיה בחו"ל. באחד התרגילים בהם פותחים פיסוק ורוכנים עם הגוף קדימה, היא יישרה קו עם הרצפה בדרך שלא הייתה מביישת אף רקדנית בלט.

      "ואוו", חשבתי לעצמי, "אין מצב שהיא יכולה ואני לא", ואת הפיסוק שהבאתי שם אני לא אשכח לעולם. מרוב שרציתי להשיג את המגע המלא של הגוף שלי עם הריצפה, כמו ה"אורחת הפורחת", שכחתי לנשום וקרעתי גיד ברגל - פציעה שמנעה ממני לבצע פיסוקים במשך חצי שנה.

      המבט מופנה אל תוך הגוף

      השיעור הזה היה מאוד חשוב עבורי. הוא לא גרם לי להפסיק להסתכל על אחרים ולרצות לעשות כמותם, אבל הוא כן גרם לי לקבל את עצמי ואת היכולות שבי גם אם הן לא "מושלמות". הבנתי שאם אני רוצה להנות מהיוגה ולהפיק ממנה את המקסימום עבור הצרכים והיכולות שלי אז כדאי לי להתבונן פנימה, להישאר מרוכזת ולא להיות מוסחת ממה שקורה שם בחוץ. כיום, גם כמתרגלת וגם כמדריכה, אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שיוגה זו פעילות שבה המבט מופנה אל תוך הגוף, ואני מתבוננת בנשימה שלי ומסננת את מה שאינו רלוונטי לרגע עצמו.

      בהמשך ישיר לכך, ואם נחבר את זה לבייבי יוגה, כשאני פוגשת פעילויות שעלולות לסכן את בריאות התינוקת שלי אני שואלת את עצמי שתי שאלות מנחות: מה הפעילות נותנת לי? מה הפעילות נותנת לתינוקת שלי? התשובות לשאלות האלה עוזרות לי לארגן מחדש את הרצונות שלי אל מול הצרכים הבסיסיים של התינוקת ולקבל את ההחלטות שעושות אותי אמא בריאה לתינוקת בריאה.

      הרי בסופו של דבר, כשאנו מכבים את הנרות על עוגת יום ההולדת שלנו, הבקשה שאנו מבקשים ולא מגלים לאף אחד מחשש שלא תתגשם, היא בריאות. אז בואו נפעל מתוך הרצון להיות בריאים ולא מתוך האגו ומתוך הניסיון להרשים אחרים ואת עצמנו. להתנהלות שכזו אין באמת מקום, לא כשמדובר בנו ובטח ובטח כשמדובר בבריאות של ילדינו.

      * יעל בן יצחק היא מדריכה מוסמכת ליוגה ובעלת תואר ראשון בחינוך לגיל הרך. אמא לאלה ולנועה, גרה בתל אביב.