אדם אחד קיבל שכל מהיר במיוחד. כשהוא מתכחש למתנתו, כולם נורא איטיים וזה נורא מעצבן להיות איש מהיר שכלית בעולם של יצורים איטיים להחריד. אבל כשהוא מחובר, רב-השכל רואה לפני כולם את הפתרונות המתבקשים, וכך הוא יכול להיות למוביל, לחונך, למורה דרך, לאחד שממש אפשר לסמוך עליו.
אחת קיבלה לב רחב. כשהיא מתכחשת למתנתה, כולם רעים או קמצנים או מסכנים. כשהיא מחוברת, היא יכולה להיות מן אמא כזו שכולם ילדיה, כולם ידידיה, כולם ראויים לליטופה החם. והלא אין מי שיסרב לשתף פעולה עם אמא כה טובה, חמה ואוהבת; או אז תוכל אותה אמא-של-כולם, אותו לב רחב המהלך על שתיים, לקדם את היעדים האישיים שלה באשר הם, כולל העסקיים, בתוך שהיא פשוט היא: זו המקדמת את כולם באהבה והיא עצמה בראש רשימת המוטבים. ללא מאמץ, בנינוחות.
אחד קיבל הומור משובח. כשהוא מתבלבל, כולם כבדים ויגעים; אחד קיבל חוש צדק מפותח. כשהוא מתרחק מהתקשור, הוא דוחף ת'אף היכן שלא הזמינו, ועיניו רואות רק שחיתות ואפליה; אחד קיבל אתלטיות, אחת קיבלה חן, אחד קיבל עוצמה והאחר גמישות. אחד קיבל חוש טכני מפותח, אחד קיבל חוש למוזיקה או לחריזה או ראייה מרחבית.
בטור הקודם דיברתי על כסף וציינתי שכל אחד קיבל משהו מהחיים, מתנה. אני רוצה להבהיר ולחדד את הנקודה הזו ולומר שהעוול הגדול ביותר, לטעמי, שאדם יכול לעשות לעצמו ולעולם הוא להתכחש לאותן מתנות שקיבל, משום שהן התקבלו כדי להעבירן הלאה. התקשור מעודד אותנו להפוך לצינורות - אותה מילה שגורה בשפה הניו-אייג'ית והטיפולית - כאלה ששני הפתחים שלהם פעורים לרווחה. וזה עובד לשני הכיוונים: כשאנחנו משחררים בקלות את מתנותינו לעולם, את כישורינו, את היופי שניתן לנו; כשאנו מקבלים ונותנים, נותנים ומקבלים בנדיבות - אנו מגלים שמתפתחת בנו בקלות יחסית היכולת הספציפית הזו הנקראת תקשור.
ישראל לא מתייבשת
אין באמת מחסור במים בישראל. זו פיקציה. מדינה השוכנת לצד ים אינה חסרה במים, אלא אולי רק חסרה במוטיבציה - מוטיבציה לבחור בתהליכים כאלה או אחרים שיש בהם מן היצירתיות. במעצמת התפלה כמו מדינת ישראל, במעצמה של מוחות מבריקים כמו במדינת ישראל, אפילו אין מחסור במתקשרים מסורים, אלא אך בנכונות ליישם את הפתרונות שהם מתקשרים.
גם אין מחסור באהבה בעולם. יש רק אנשים מבולבלים הבוחרים, במודע או שלא במודע, להתמקד בסיפורים מטרפדים ובזיכרונות רעים, אשר גם מהם בהחלט ניתן ללמוד ולהתפתח ולמנוע את הישנותם בעתיד. זכיתי להכיר אנשים מאושרים בלי רגליים. בוודאי גם אתם. זכיתי להכיר הורים שכולים שהפכו את השכול לנקודת ההתעוררות שלהם ולאחת מהפסגות של מסעם הרוחני והארצי גם יחד. כן זכיתי להכיר אנשים הבנויים לתלפיות, שמעולם לא ידעו רגע של רעב או דלות, אך מקטרים ללא הרף על כל דבר ודבר.
את כל המתנות שקיבלנו, הבריאה נתנה ותמשיך לתת באהבה רבה. אבל יש רק דבר אחד שהבריאה לעולם לא תכריח, וזו הבחירה האישית של כל אחד ואחת מאתנו להתחבר לאותן מתנות, קל וחומר להודות עליהן. את זה, אי אפשר להכריח איש.
עוני, חולי, שעמום, פחד... אנחנו לא יותר קורבנות מאשר בני מזל וביחס ישיר לגישותינו, כך הישגינו. שחקו בזמנכם באותיות המילה 'הישג' ותיווכחו.
מי ייתן וכל אדם יתחבר אל מתנותיו. מי ייתן וכל אדם ישמח להעניקן בנדיבות.
גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".