מחקרים מראים שאנשים כעסנים נוטים יותר לסבול ממחלות לב, יתר לחץ דם, עייפות, כאבי ראש, פריחות בעור ועוד. שלמה המלך אמר: "הסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך". מחיר הכעס גובה קורבנות רבים, אך הקורבן המרכזי הוא הכועס עצמו.
בשלושה דברים האדם נבחן: "כוסו, כיסו וכעסו", שהם על פי המהר"ל מבחן הגוף שכרות הכוס, מבחן הממון כיסו, ומבחן הנפש כעסו. כשאדם מגיע לידי כעס מהסיבות ה"מוצדקות" ביותר, שליטתו בנפש נבחנת והתנהגותו החיצונית משקפת את תוכנו הפנימי.
הכעס הינו אחד ממחלותיה הקשות של הנפש, הוא מטשטש את ההבחנה בין עיקר לטפל ומעכב אותנו מלממש את הפוטנציאל הטמון בנו. הכעס הורס את כוח השיפוט שלנו ומקצין את השלילי אל מול החיובי. כשאנו באים למצות את העצמי האמיתי שלנו, "האני" הרוחני מכוח נשמתנו, הכעס סותר את כל עבודתנו ומחזק את האני המדומה - תדמית חיצונית.
ברובד הפסיכולוגי, כעס הוא תוצאה של דיכוי של כאב. הכאב הוא חלק מהמהות המולדת שלנו והוא מניע אותנו להתפתח, לצמוח, לגדול ו"לעשות עבודה". כאב הוא היכולת לחיות את המציאות בהווה בלי פילטרים, מסכים, יפויים, הדחקות או תירוצים. רובנו פוחדים לכאוב כי בתור ילדים לא נתנו לנו לגיטימציה להיות בכאב, או לא סיפקו את הצרכים שלנו (חום, מגע, אהבה, גבולות). כשכאב מודחק מופיע תסכול, וכשהתסכול לא עוזר מופיע הכעס.
מחפשים אשמים
ישנם שני סוגי כעס:
1. כעס עצבי כעס ראשון שמופיע כשאני לא מקבל את הצרכים (כעס מהחזה).
2. כעס הורמונלי דיכוי של הכעס הראשון, יוצר קושי בלכאוב, קושי בהבעה רגשית, יוצר אילמות רגשית המובילה לאלימות. הכעס עובר לבטן מהחזה ויש הפרשות של אדרנלין וסוכרים לדם, וגם אם אני כבר כן מקבל את מה שאני רוצה הכעס לא עובר, הוא הופך למטען, אגרסיות, תוקפנות.
לא משנה על מה אני כועס ומתי, מאחורי הכעס מסתתרת התחושה שלא קיבלתי משהו שהייתי צריך לקבל ותמיד יש לי ככועס בעיה להגיד מה באמת לא קיבלתי...
מקור הכעס של האדם הבוגר נעוץ בדרך כלל ביחסיו עם הוריו.
הכעס קיים, אך לפני שהוא יוצא החוצה, אנחנו נותנים לו אישור לצאת. יש לנו אפשרות שליטה: או לא להגיב, או לתת לכעס לצאת. קשה לוותר על הדחף לכעוס ולהתפרץ, הכעס חזק מאיתנו ועל כן קשה לעבוד עליו ישירות. יש אפשרות לעבוד עליו בעקיפין עד שיתפוגג. אם הכעס מנהל לי את החיים אני תקוע. אם אני מנהל לו את החיים אני יכול לזוז.
חשוב מאוד לדבר: מה אני רוצה ומה לא עושה לי טוב. לדבר בזמן ולא לצבור כעסים עד שנהפכים לפצצה מהלכת. חשוב לעשות חשבון נפש, להירגע, להתבונן ורק אז להגיב. התגובה צריכה להיאמר רק בגוף ראשון. כאשר לאדם יש נחישות והוא ענייני ומדויק, אין לו סיבה לכעוס. הסקאלה צריכה להיות בתהליך כזה: כעס, עצירה, בירור, רוגע, נעימות ולא אדישות.
כאשר אנחנו מחפשים אשמים אנחנו כועסים. גם כשאנחנו כועסים על עצמנו. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדבר על הדברים בלי להטיל אשמה.
לסיכום
- לברר למה אני כועס: איפה זה נוגע בי במטען שלי ואיפה אני שותף לכעס.
- ללמוד לשלוט על הכעס: ללמוד איפוק. לספור עד 10, להמתין, להתקרר, זה יוצר עצירה ומכניע את הכעס.
- לתעל אגרסיות, תוקפנות, כוחניות וציניות - דרך תנועה, מוזיקה, ריצה, קיקבוקסינג, ריקוד, נקיון, יצרים (מין) או כל דבר שמשולבת בו פעילות שרירית ונשימה. להוציא קול: צחוק, צעקות - לא כלפי מישהו אלא במקום מבודד - עם עצמי.
- ללמוד לדבר בנחת בכל זמן ולכל אדם: לא להרים את הקול ולפעמים גם לא לענות. להתרגל לדבר בשקט, הצעקות מלבות את האש.
- הדבר הכי חשוב: היכולת לדבר על כאב בלי להאשים, לא לצבור בבטן ולקחת אחריות על עצמי ועל החיים שלי.
*עליזה בן דוד הקימה את מרכז מרכבה למודעות והתפתחות אישית, מנחת סדנאות מודעות והתפחות טבעית מזה למעלה מ-20 שנה ומכשירה מטפלים בשיטתה