זה תמיד אהבה

אם מתעלמים לרגע מההקשרים ההיסטוריים ו/או הרוחניים, אפשר לחלק בפשטות – ואמנם בגסות משהו – את חגי ישראל המסורתיים, הדתיים ו/או העדתיים למיניהם בתור מועדי סיבה טובה לאכילה או מועדי סיבה טובה לאי-אכילה, כלומר, לצום ולתענית.

מנגד, שלל הציונים האזרחיים-ממלכתיים נראה שמתמקדים דווקא בשלל צורות המוות - שואות, מלחמות ורציחות יחידים – שעה שהשיקול הקולינרי מהן והלאה. אגב, ז'בוטינסקי נפטר בעקבות שבץ כנראה, אז היום לזכרו לא תקף לחלוטין בחלוקה זו. גם יום הרצל הוא יום מיוחד עד נדיר במינו, שכן הוא מתייחס להולדת אדם דווקא ולא למותו, שזו בהחלט חריגה תמוהה לאור הסטנדרטים החילוניים האבסורדיים שצוינו עד הנה.

"יום המשפחה" (בעבר כינינוהו "יום האם"), כמה מצעדים חברתיים, אם ברגל ואם על גלגלים, ושני ימי האהבה הרשמיים (את הנוכחי סיפחנו מהמסורת הנוצרית בדומה משהו לראש השנה הכפול) הם כנראה מבין הימים היחידים הנחגגים בישראל שאינם קשורים בשום דרך לשולחן המטבח ו/או למכון הפתולוגי. במילים אחרות, הם בסך הכול ימים שעוסקים ביחסים שבין אדם לאדם, ופחות או יותר יחסים על דרך האור לבדה.

אני אומר פחות או יותר על דרך האור, משום שגם את האהבה - התופעה הנשגבת ביותר שהאדם מסוגל להמציא לה שם - נראה שאנו מתעקשים להגביל בשני ימים אלה ליחסים שבינו לבינה אם לא בינו לבין בורא עולמו ו/או עולמה.

עם זאת, מטרת טור זה אינה לחרוץ דינים, חס ושלום, ולהתרעם על "יוזמה כה מבורכת", אם לנקוט בלשון הסתדרות המורים, היא היא יום האהבה, ובוודאי שלא בשעה כה מתקתקת - נהפוך הוא! מטרת טור שיכור מאהבה זה היא לעודד מזה עוד, שהרי מבט זריז בלוח השנה העברי והלועזי גם יחד מוכיח שהמאזן אינו צודק, וכי על מה יש להתפלא בכלל...?

ובכן, היום הוא אותו יום המצוין לזכרו של ולנטיין הקדוש, שעומד בסימן זוגות האוהבים - יום וחג שכולו חיבוק ונשיקה. גם מי שלא בעניין, יש והוא נדבק בגל השוקולדים, הפרחים, קופוני הצימרים, השפתונים הזוהרים וחיצי הקופידון שמפגיזים את סביבתו הנגישה, לרבות שמשת רכבו ותא הדואר האלקטרוני שלו, כך שיש סיכוי גבוה שייפלט לו, גם אם הוא ממש לא התכוון לכך: "וואללה איזה מותק את, מותק שלי."

מבחינה זו, אכן יום מבורך, והלוואי שיהיו ימים נוספים כאלה בעולם, למשל: יום לקיחת האחריות האישית; יום הרוך; יום המדיטציה העולמי; יום השקט; יום הרעש; יום השטות ויום מאכילי חתולי הרחוב; יום הסבלנות; יום הסובלנות; יום ההקשבה ללא תנאי ויום הפרגון לשונה ולמצליח מאתנו; יום השכנות הטובה עם שכנים שמעולם לא הזמינו אותנו לקפה; יום היצירתיות הכללית למען הכלל הכללי; יום בעלי החיים שאינם מזכירים קופים עם בגדים; יום הקופים; יום המוזיקה; יום המחול לחסרי חוש הקצב ויום השתייה המופרזת; יום הסקס הנועז; יום ניקיון כדור הארץ ויום ניקיון הלכלוך שעשינו ביום ניקיון כדור הארץ; יום העשייה המוארת; יום המחשבה המוארת ויום הרגש הגבוה.

באופן אישי, אם הייתי חייב לבחור בכמה ימים פשוטים בלבד, הייתי בכיף מקדם את יום השוקולד, יום התקשורת הנקייה לחלוטין מדיווחים שליליים, יום בלי ניג'וסים של קרובי משפחה (שאולי כדאי להדביק סמוך ליום המשפחה, לא סגור מאיזה צד), יום ה-7 למביני 7 בלבד, וכמובן את יום התקשור, שזהו יום המדיטציה העולמי (אומנם השני) למודטים מסורים סרבני כרית ישיבה.

אם זה מסובך לנהל מעקב וסדר בכל זה, אולי אפשר פשוט להכריז מעתה במקום יום האהבה על "שנת האהבה"... ואם אפשר אפילו על "עידן האהבה" או אפילו רק על "אהבה", ובכך לסכם את הזמן במילה אחת, אומנם יחידה אך בהחלט בהחלט שאינה בודדה.

***

גילבר דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".