מתה לחיות

אושו, סופר, פילוסוף והוגה רוחני ביקש שיכתבו על מצבתו את המילים 'מעולם לא נולד ומעולם לא מת'. כשפגשתי במשפט הזה בפעם הראשונה, הרגשתי שאני קוראת סוג של חידה, לא הבנתי במה מדובר. הרי יש חיים ויש גם מוות בסופם, לא? כך חשבתי. ההרגל להתייחס לחיים ולמוות בתור הפכים מושרש בתודעה האנושית ומכיל בתוכו גם העדפה ברורה של החיים על פני המוות.

אם נולד לנו ילד, נחוש שמחה, נחגוג את זה ונודה לחיים על מתנתם. לעומת זאת, אם דבר מה בחיינו מסתיים, הרי שזה אסון גדול. מוות של אדם קרוב, פיטורין ממקום עבודה, גירושין או פרידה ממערכת יחסים – כל אלה הם סיבה טובה לאבל, צער וכעס עמוק על החיים ועל מר גורלנו. המוות מפחיד אותנו על כל צורותיו, הוא מאיים עלינו, מערער תחושות ביטחון או יציבות שחשבנו שיש לנו, מזכיר לנו את ניחוחו הנצחי של הלא-ידוע ואת אותו מסתורין שאופף את חוויית החיים עצמם.

לפני כעשר שנים אמי נפטרה, היא נפגעה בתאונת דרכים. המפגש עם מותה היה ועודנו אירוע מכונן בחיי שיותר מכל לימד אותי את האמת על החיים ועל המוות. הבנתי שהמוות הוא חלק מהחיים, הוא אינו נפרד מהם. אנחנו נולדים ומתים והמעגל המחזורי כולו קורה בתוך חוויית החיים שהיא אינסופית, נצחית וחסרת מגבלה. ההרגל לפחד מן המוות, אינו שונה בשום מובן מן ההרגל לפחד מן החיים, מן ההשתנות המתמדת שלהם, מן האתגרים הבלתי צפויים שהם מציבים בפנינו, מן הצורך המתמיד שלהם מאיתנו לגדול, לצמוח ולהתפתח.

אנחנו מפחדים מהמוות כי אנחנו יודעים מעט מאד עליו, אם בכלל. הוא מסתורי, הוא לא ידוע והוא גורלו של כל אדם. המוות נחווה כסוף, ואנחנו לא אוהבים סופים, כי כל סוף מאיים על מציאות מוכרת וידועה לנו.

למעשה, אנחנו יכולים ללמוד למות בעודנו בחיים. נוכל לעשות זאת על ידי זיהוי אינסוף ההזדמנויות הניצבות בפנינו למות מרגע לרגע: הבוס מודיע לנו שעקב קיצוצים יהיה עלינו לעזוב את מקום העבודה; הילדים גדלים ועוזבים את הבית; האיש שאהבנו כל חיינו מספר לנו שהתאהב באשה אחרת – כל אלה הם סוגים של מוות, זוהי פרידה ממצב מוכר שטומנת בחובה הזדמנות ללידה מחדש. השאלה היא כמובן כיצד נתמודד עם נסיבות החיים הללו – אנחנו יכולים להתנגד להתרחשות, להתפלל שהיא תשתנה ברגע האחרון ולרחם על עצמנו, או שנסכים לחוות בטוטאליות את המוות עד תומו, כולל הצער שעולה, הבלבול, חוסר הביטחון והעצב. התגובות הרגשיות הללו הן טבעיות בנסיבות של שינוי. בידינו הבחירה והאפשרות להישאר נוכחים ומודעים בתוך ההתרחשות, לאפשר לעצמנו לחוות את הכאב עד תומו, ומשם להתחיל לברוא את עצמנו ואת חיינו מחדש.

מה שהכי קשה לנו בתהליכי פרידה ומוות הוא למות כלפי עצמנו – להניח מאחור תפישות עצמיות, תמונות שהתרגלנו לראות בתוכן את עצמנו, תחושות שאנחנו רוצים לחוות שוב ושוב. העניין הוא שהמוות הוא סוד. אם נשכיל להקשיב לו עמוקות נגלה בו את האפשרות הבלתי תיאמן להיוולד מחדש בתוך החיים עצמם, וליצור את עצמנו חדשים כפי שמעולם לא ידענו שנוכל. כשאמי נפטרה בכיתי, כאבתי מאד, והכאב היה כה חד שהרגשתי שסכין מפלחת את לבי.

באופן מפתיע, לכאב היה סוף, כשהוא הסתיים הוא פינה את מקומו לנהרות של אהבה ששטפו אותי מבפנים ומבחוץ. אהבתי הכל - אותה, את עצמי, את כל האנשים היקרים שהיו מסביבי, את היקום כולו, את תנועת החיים הבלתי ניתנת לעצירה, את השמים ואת הכוכבים. המוות גילה לי את סוד האהבה. מותה של אשה יקרה ללבי המית גם משהו ישן מתוכי, משהו ציני, נוקשה, שחי את החיים כמעט בצורה אוטומטית. בזכותו נולדתי מחדש להיות חוקרת התודעה שאני, אוהבת חיים ואלוהים, נמשכת להבנה העמוקה והאינסופית של כל מה שיש.

כשאנחנו מתנגדים למות – אנחנו מתנגדים לחיות, כי החיים הם התנועה המתמדת של לידה ומוות. מקומות עבודה, מערכות יחסים, אנשים קרובים, הטבע עצמו, חוויות מענגות – הכל נולד ומת, ושוב נולד ושוב מת, במעין זרימה רגועה ואקססטית של קיום.

אושו אכן מעולם לא נולד ומעולם לא מת, וכך גם אנחנו. במובן מסוים, אנחנו אכן נולדים ואכן מתים בתור גוף של אדם עם מחשבות, רגשות ותחושות. אולם, במובנים עמוקים יותר, הקיום משנה את צורתו דרכנו במחזוריות מופלאה ומסתורית דרך אינסוף צורות החיים הקיימות. במובן זה אנחנו נצחיים.

*דורית בר היא מנחה בכירה בשיטת האור הלבן ובטכניקת השאלה, מדריכה יחידים וקבוצות להתפתחות אישית ורוחנית בנתיב 'חכמת חיים – פתרונות חדשים לבעיות ישנות', מאמנת אישית ועסקית, בוגרת לימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, טיפול משפחתי וזוגי, זמרת ומנחה ערבי 'בהקטי' – שירה וכתבים מקודשים.

סדנת יום – קבלת החלטות במהירות האור! תתקיים בת"א ב- 26/2/11