אני ואני ואני ואני

לאחר תקופת רווקות מתישה (לחלקנו) סוף סוף מגיעה זוגיות חלומית, יפה ומלאת חיוניות. היא עם הקוקו והסרפן והוא עם הטורייה והשברייה. לאחר מסע כיבוש לבבות הדדי החלטתם על מיסוד הקשר. אתם מוקפים במשפחה וחברים קרובים ומוצאים עצמכם מאושרים מתחת לחופה, ממלמלים מילות אהבה ובעיניים בורקות מחליפים שבועות ונדרים. החגיגות בעיצומן ואתם על גג העולם. עם תום החגיגות והתפזרות איש איש לביתו מתחילה שגרת החיים שלכם יחד. היא כבר לא רק חברה והוא מעתה בעל והדברים מקבלים משנה תוקף משמעותי ומוגדר, הן בהיבט המוסרי והן בזה החוקי. ברוכים הבאים לעולם הנישואין והקמת המשפחה.

חכמת הקבלה מלמדת כי מערכת הנישואין מזוהה כאלמנט מרכזי ועיקרי בחיים היהודיים. אותה מסגרת נכבדה אמורה להעניק בסיס איתן שיהווה השלמה רוחנית זוגית והולמת ואף ייתן מענה על הצרכים הגשמיים והרוחניים כאחד. אך יותר מכל, האדם מצפה למצוא בנישואין נפש אוהבת ומבינה, שתיצור עבורו אווירה חמימה ונעימה, מבינה וסלחנית, כזאת שתהיה אנטיתזה מוחלטת לתחושת הניכור והקרירות המצויה מחוץ לכותלי הבית. פינה חמה המהווה מקלט, לשם נמלט האדם מאווירת התחרות השוחקת המצויה מעבר לסף ביתו.

גדולי המקובלים לאורך הדורות עסקו רבות במשמעות הרוחנית האדירה המאחדת שניים לאחד שלם. ולראיה, כל אדם טרם נישואיו מצייר בדמיונו את הצורה שבה יתנהל ביתו. הוא בוחן את כדאיות הקשר הזוגי על פני חיי הרווקות במונחים של עלות מול תועלת, כלומר: "מה יצא לי מזה?". למעשה, האדם כיצור אנוכי, בעל רצון לקבל לעצמו בלבד, נמנע מלהשקיע מחשבה באפיק הנגדי המחייב התייחסות אלטרואיסטית לבן/בת הזוג. השאלה - כיצד אני אוכל להעניק ולתרום לבניית הבית המשותף, לרוב אינה נשאלת וכפועל יוצא הזוגיות נשחקת ומתפוררת.

אז מהו אותו גורם מפריע ומה גורם לכך? האגו שלנו, אומרת חכמת הקבלה. אנו עסוקים כל כך בניסיון להפיק תועלת אישית מהזוגיות ומודדים אותה דרך ראייה מצומצמת במונחי רווח והפסד, עד שלעיתים, למרות אהבתנו לבן הזוג שלנו, אנו לא נותנים דעתנו על מה הוא באמת רוצה. אם בהתחלה, כשרק נפגשו השניים האש בערה והתיזה ניצוצות אהבה לכל עבר, עד כי בן הזוג נראה כליל השלמות וממש הנשמה התאומה שלנו - לפתע מתחיל להתגנב לו רגש קר ועקר המצנן את האווירה החמה שהייתה מנת חלקם של האוהבים, ומצטיירת תמונה עגומה של תהום פעורה.

נראה כי בן הזוג מתחיל לרצות יותר לעצמו ופחות מתחשב ברצונות חברו. אך לאמיתו של דבר בן הזוג הינו השתקפות לאגו שמתפתח בתוכנו וכי מה שמתחולל ונעשה אצלו קורה בעצם בתוכנו פנימה. כך שאילו היה ניתן לנו להציץ במבט חטוף בנו עצמנו היינו מוצאים שגם אנו מחפשים, בדיוק כמו בן הזוג, את התועלת הרבה עבורנו.

אם כן, מה צריך לעשות על מנת להישמר משחיקה פוגעת ומהתרופפות היחסים? ובכן, על בני הזוג להכיר בקיומו של "הנחש" ביניהם. כן , זהו אותו נחש מסיפור בראשית ובנקודה זו חשוב להבין כי "הנחש המקראי" איננו בעל החיים כפשוטו, המופיע כצלע שלישית בסיפור אדם וחוה. הנחש בקבלה הוא סימבול לאגו העב והמגושם ששולט בכל אדם ובעורמתו מסכל ומחסל כל אפשרות לכינון מערכת יחסים בריאה. מכאן הדרך מהירה לתהומות של מבוכה ולשברון לב.

הבעיה היא שההכרה בנחש השוכן לו בבטחה בנפש האדם ומזוהה כשורש כל רע, נשכחת מיד מהלב, ותחושת הניכור משתלטת על היחסים. לכן על שני בני הזוג מוטלת האחריות לשמור על ערנות מתמדת ולהיזהר תדיר מהכשת הנחש. קרי, מהשתלטות דורסנית של האגו על השניים.

חכמת הקבלה מלמדת כי חיי הנישואים הם חלק עיקרי מתהליך רוחני כולל הבא לחבר שניים נפרדים לאחד שלם. בני הזוג צריכים לעמול על ויתורים הדדיים, לשאוף לשיתוף ולגלות את האהבה הפרטית שהיא בבחינת תוצאה של השתוות הצורה הפנימית ביניהם. לדוגמה, רבים מבלבלים בין המושגים "לספק" "ולרצות". נעשה מעט סדר, "לרצות" משמע לעשות מה שבן/בת מבקשים. "לספק" משמעו לעשות מה שבן הזוג אוהב וההבדלים מהותיים וברורים. כך שבמקום שבו בני הזוג ידאגו להכיר ולספק את הצרכים העיקריים של מושא אהבתם, חזקה עליהם שזיווגם יהיה נאה ומשובח.

כפי שחז"ל ביטאו זאת, "פלג דגופא" (חצי גוף) – הן הגבר והן האישה לא נקראים אדם אלא בחיבור שניהם יחד, ככתוב: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". קרי, בספקטרום רחב, מערכת יחסים סימטרית הנשענת על שיתוף פעולה פורה ודאגה הדדית למיצוי צרכים ולהשלמה של בן הזוג, מבטאת יצירת כלי רוחני משותף (גבר=אור חכמה, אישה=כלי בינה). כך שדווקא איחוד רוחני בין יסודות נפרדים וקוטביים - זכר ונקבה, הוא שיוצר הרמוניה. וכשהם מתאחדים, מתגלה ביניהם הכוח העליון במלוא תפארתו.

יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"