ציפיתי ציפיתי, בכיתי בכיתי

בכל מקום שבו יש שניים, מצויה גם הציפייה מהאחר. אנחנו מצפים מבני הזוג שלנו להיות נאמנים ומחויבים לנו, מילדינו שיהיו ממושמעים, טובים וחרוצים, ההורים מצפים מאיתנו שנפעל בהתאם לנורמות מקובלות מסוימות, הבוס רוצה שנגיע להישגים גבוהים, ויותר מכל אנחנו עצמנו מצפים מהחיים שיתנהלו לפי רצוננו. האם ציפיות הן לגיטימיות? האם הן משרתות אותנו? ומה קורה כשהן לא מוגשמות?

ברוב המקרים, ציפייה מבטאת רצון אנוכי שהאחר ינהג בהתאם למה שנראה לי נכון. באופן טבעי, במצב כזה אני דנה את עצמי לסבל – משום שאושרי מצוי מחוצה לי. רק אם בן זוגי יאהב אותי כפי שאני רוצה שהוא יעשה זאת – אהיה מאושרת; או רק אם הבן שלי יהיה תלמיד מוצלח ויקבל ציונים גבוהים – אז אהיה רגועה. העמדה הזו של ציפייה ביחס לאחר מעמידה אותנו במצב של תלות מוחלטת באדם אחר או בנסיבות חיים.

פעמים רבות חברים שואלים לשלומנו ואנחנו עונים "היום פחות טוב... אבל אתמול היה יום ממש מוצלח!", במילים אחרות, אנחנו אומרים – "היום החיים לא עמדו בציפיות שלי מהם, אך אתמול כל מה שרציתי הוגשם". במילים פשוטות, אנחנו מנסים לשלוט במציאות, שמיסודה היא תנועה דינמית, חסרת מעצורים של חיים משולחי רסן. ברור שניסיון השליטה בחיים או באנשים אחרים הוא אשלייתי ומקורו בהבנה לא נכונה של טבע המציאות. נראה שהתבלבלנו בתפקידים אם באמת נדמה לנו שאנחנו יכולים לכפות את רצוננו או מאווינו על החיים. נכון הוא שלעתים אנחנו רוצים משהו והוא קורה – יחד עם זאת, אם נבחן זאת בכנות נראה שזוהי מקריות זמנית ולא יותר מזה. ברוב המוחץ של המקרים – החיים פועלים בדרכים מפתיעות, דורשים מאיתנו כל הזמן להתגמש לעברם, להתרחב, לקבל ולהתבגר לתוך ההבנה שאש החיים היא יותר חזקה מהציפיות שלנו ממנה.

כל עוד המניע שלנו הוא אנוכי ומתבטא בתור שליטה באחר, שליטה במציאות, כפיית רצוננו, אמונה שאנחנו צודקים וכדומה – התנועה המחשבתית של ציפייה בהכרח תפגיש אותנו גם עם אכזבה. אם נבחן את מעגל הקסמים הזה נראה שכל כולו מרוכז בנו – "היא היתה צריכה לבוא לבקר אותי...", "הוא היה צריך להתקשר אליי...", "החיים צריכים לפעול לטובתי...". אנחנו מאמינים, בטעות, שאנחנו נפרדים מהאחר או מהחיים, ולכן מבססים מערכת יחסים שבה אנחנו נמצאים במרכז.

ביירון קייטי, מפתחת שיטת "העבודה" מתארת בספרה "לאהוב את מה שיש" שלושה סוגי "עניינים" – שלי, שלך ושל אלוהים (אלוהים מבחינתה הוא המציאות עצמה). היא מציינת ש"חלק גדול מן המתח שאנו חווים נובע מהעובדה שאנחנו מתעסקים בעניינים שאינם שלנו... לחשוב שאני יודעת מהו הטוב ביותר בשביל מישהו אחר – זה להיות מחוץ לעניינים שלי. גם אם אני עושה זאת בשם האהבה זוהי יהירות לשמה. התוצאה היא מתח, חרדה ופחד. האם אני יודעת מה נכון בשבילי? זה ורק זה, העסק שלי. על כך עליי לעבוד, לפני שאני מנסה לפתור לאדם אחר את הבעיות שלו".

במערכות יחסים מסוימות עשוי להיות לנו חזון לגבי האחר. למשל, זוג שנמצא במערכת יחסים ארוכת טווח ועמוקה עשוי למצוא את עצמו מתחיל להביע את אהבתו על ידי הסיוע ההדדי לאחר לצמוח ולגדול. כלפי חוץ, זה עשוי להיראות דומה לציפייה, אולם במהות הקשר נחה אהבה עמוקה, שבה כאשר האחד מעודד את השני לגדול ולפרוח הוא לא עושה זאת עבור עצמו, אלא עבור בן זוגו. במקרה הזה, לא רק שהמניע שונה, אלא גם האופן שבו זה יתבטא בפועל יהיה אחר. כאשר בן הזוג לא יעמוד בציפיות שלנו ממנו במסגרת אותו חזון גבוה, לא נפרש זאת כפגיעה אישית בנו, אלא נבין שזה חלק מתהליך הצמיחה שלו.

דוגמא נוספת למערכת יחסים כזו היא יחסי מטפל-מטופל, שבהם המטפל מחזיק עבור המטופל בחזון הרחב ביותר של הגשמתו. הוא רואה את זה ביציר דמיונו, הוא חש את הניצוצות הראשונים גם כשהם עדיין בתחילת דרכם, והוא רוצה עבור המטופל שינוי וצמיחה כדי שהוא יוכל לחיות חיים הרמוניים ושלמים יותר עם עצמו. הגבול בין יחסים שמבוססים על אהבת אמת שדוחפת את האחר לעבר חזון גבוה יותר, ליחסים אנוכיים שמתחפשים לאהבה הוא דק, ועם זאת כל אדם בבחינה עצמית פנימית יכול לבדוק מה באמת מניע אותו.

גם לחיים יש חזון לגבינו – הם רוצים שנתעורר למהות העמוקה של מי שאנחנו, שנקדיש את חיינו לחקירה המתמדת של משמעות החיים וטבעם האמיתי, ונפסיק להתעסק בעצמנו. האופן שבו הם מספרים לנו מה הם מצפים מאיתנו יכול להתבטא דרך דחפים מסוימים שאנו מרגישים, כאלה שנובעים מתוכנו ודורשים מאיתנו להביא יותר ויותר מודעות לכל מעשינו.

רוב הזמן, אנחנו לא שמים לב לכך שיש לנו מערכת יחסים עם החיים, אך מרגע שאנחנו מתחילים להיות ערים לכך אנחנו מבינים שמצד אחד הם דורשים מאיתנו להרפות לתוכם, להתמזג איתם כפי שהם ולהפסיק להיאבק במה שממילא קורה, ומהצד השני ובצורה משלימה הם נוטעים בנו נטיות ומסרים ספציפיים שכאשר אנחנו נענים להם, מתחילה שותפות אמיתית בינינו לבינם שמטרתה הנעלה היא התפתחות התודעה האנושית כולה.

*דורית בר היא מנחה בכירה בשיטת האור הלבן ובטכניקת השאלה, מדריכה יחידים וקבוצות להתפתחות אישית ורוחנית בנתיב 'חכמת חיים – פתרונות חדשים לבעיות ישנות', מאמנת אישית ועסקית, בוגרת לימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, טיפול משפחתי וזוגי, זמרת ומנחה ערבי 'בהקטי' – שירה וכתבים מקודשים.

סדנת יום – קבלת החלטות במהירות האור! תתקיים בת"א ב- 26/2/11