בטורים האחרונים דנו באלמנטים אשר מרכיבים את הבריאה. נותר לנו לדון באלמנט האדמה, וכך נעשה בטור הבא. בטור הנוכחי, אני בוחר לייחד את תשובתי למגיבה שפנתה אלי בעקבות הטור האחרון על אלמנט האוויר. לבקשתה, תשובתי תוקשרה על ידי הדרכותיה האישיות והדרכותיי שלי, מה שאומר שתשובה זו משלבת אמירה כללית ואישית לה.
בהסכמתה של אותה שואלת אנו משתפים אתכם, הקוראים, בשאלתה המקורית כמו גם בתשובה, שהיא למעשה שכתוב התקשור לנוסח קומוניקטיבי יותר לצורך הכתבה, משום ששפת התקשור שונה לעתים משפת היום-יום.
כדאי להזכיר במשפט אחד שאלמנט האוויר מייצג, בין השאר, את ההכרח לקחת פסק זמן, ולו הקטן ביותר, מהדחיסות האופיינית לחיי היום-יום, וזאת על מנת לנשום עמוק, לאוורר את המערכות ולהתחדש.
שאלה
גילבר חביב, אני קוראת את הטורים שלך על התקשור די בקביעות ונהנית מהם. עם כל הדברים היפים האלה, בוודאי תסכים איתי שיש פער בין תיאוריה למעשה. כולנו בעצם יודעים שאנחנו צריכים לתת לעצמנו את המקום והמרחב, אבל במציאות זה לא תמיד פשוט. לי יש עסק פרטי עם המון לקוחות שאני צריכה לרצות, לוחות זמנים שאני צריכה לעמוד בהם, אני לומדת לתואר שני, ובנוסף לכל אלה אני גם אימא לשני ילדים וצריכה לשמור על "התנהלות תקינה" של המשפחה והזוגיות.
לתמרן בין כל הדברים הללו, להיות "ייצוגית" במהלך רוב היום, להגיע בזמן לכל מקום ויחד עם זאת "להיות באור" - כפי שאתה מגדיר זאת, יכול להיות עסק מאוד מלחיץ. לפעמים אני מרגישה שאני ממש חייבת חופשה אבל זה פשוט לא מציאותי לעזוב את הכול - זה עלול להתמוטט. אז איך בדיוק התקשור עוזר כאן? האם אתה מוכן לתקשר בשבילי? סליחה ותודה, מורן.
תשובה
אכן לצאת אל החופש מבקשים הברואים, ועם זאת, האם הבחנת כי אין מלבדם מי שכובלם באזיקים? מגיל הגן מחנכים את הילדים שישנם שישה ימי עמל ורק ביום השבת ובחגים אמורים אתם להיות במצב של מנוחה - האם מוכרח כך להיות?
האם את זוכרת את שמחת החגיגה המלווה אותך מדי ערב חמישי במרבית חייך? האם את זוכרת את אותו ה"בלוז" כדבריכם של מוצאי השבת? "מחר ומחרתיים אנוח"; "אוי ואבוי, נשאר רק עוד יום"; "הו לא, נותרו כמה שעות בודדות"... והנה, שוב חוזרים לשגרת העמל. אכן, זהו תכנות קשה מנשוא שאין בינו לבין כוונת הבריאה דבר.
כל ימי השבוע הם שבת בבריאה... בכל השבוע ניתן ומותר לפוש כאוות הנפש. תחושת הנופש תלויה בהסתכלות ובאופן שהנכם פועלים - אכן, אמנות לשמה, והיא נרכשת. כדי לרכוש את אמנות החיים חייבים בשלב כלשהו להתחיל, וההתחלה תמיד בהחלטה.
אכן, אתם לוקחים חלק בתהליכים לרוב, אך כיצד ובאיזה אופן? האם שמת לב כמה פעמים השתמשת בפנייתך זו במילים "צריך" ו"חייבת", ואף חתמת בהתנצלות? כמו אומר, התשובה בשאלתך.
היינו אומרים כי אין דבר החונק יותר את תחושת החופש והחירות מגישת הצריך והחייב. בהחלט זקוקה את לחופשה, אותו זמן איכות בו ראשך פנוי מגישה זו, אך לאו דווקא פנוי מעשייה, שכן אם תשימי לב, גם בחופשה נעשים מעשים. גם בחופשה פועלים וזזים, אוכלים, מדברים, ואף מבשלים ומנקים.
כיצד אם כן ניתן לשנות גישה, מפעולה-לשם-הצורך אל פעולה-שמתוך-הנחת? אכן, זו אמנות לשמה, והתקשור, אשר מגיע מהמימד בו החופשה אינה נגמרת לעולם, אכן עשוי להוות לך נחמה והנחייה.
מדוע מאמינה את, למשל, שעלייך "לרצות" לקוח כדברייך? מדוע זהו טיב היחסים ביניכם? ואם כך, כיצד לדעתך ניתן לרצות באמת ובתמים לקוח ללא ש"מרצים" קודם כל את נותן השירות, כלומר, אותך? איך ניתן להעניק שירות מהימן ומקצועי, בשעה שנותן השירות עייף, לחוץ, פועל מתוך אינוס וחושש לאכזב במעשיו? האם זו הדרך של עשייה נאורה או שמא מתכון בטוח להתשה ובסופו של דבר לפגם?
האם חייבת את, למשל, לשבת זקופה בכל מהלך הפגישה? האם ניסית בעבר להתרווח בכסא בעת דיון מעמיק? האם מישהו אי פעם התרעם על כך? האם חייבת את, למשל, לדעת תמיד את כל התשובות לכל שאלותיו ותהיותיו של הלקוח, או שמותר לך גם להיות "אנושית" ולא לדעת...?
מה יקרה, לדעתך, אם מחר יופיע מולך לקוח דרשן, ואת בניחותא ובכנות תבדקי בינך לבינך אם יש לך מענה לדרישותיו או לא? נניח שמצאת לאחר מחשבה כי למעשה אין לך מענה, אבל באמת ובתמים בדקת מכל הלב - איזה מסר תעבירי לו? הייתכן שלכל הפחות יזכור את כוונתך הטובה? ואם לא יידע להעריכה, מדוע מעוניינת את ביחסי המשך עם לקוח מסוג זה? מנגד, אם יש לך מענה אמיתי, אשר מותאם ליכולותייך במלוא מובן המילה, היכן הלחץ כדברייך? צאי ובדקי בזמנך.
זאת ועוד, לאותה התנהלות מלחיצה של מועדים וזמנים לרוב: האם חייבת את למלא את יומנך ללא מרווחי נשימה ולהתחייב ללו"ז אשר מעל לכוחך הריאלי? ואם כן, מה הטעם בכך? מנגד, האם יש מקום מצדך להתייעלות ניהול הזמנים? האם יש מקום ללקיחת עזרה ולהאצלת סמכויות?
במילים אחרות, אם לא ייקבעו על ידייך סדרי העדיפויות, מי לדעתך יקבע אותם במקומך? אם לא תלמדי ליטול את המקום והמרחב כדברך, מתוך החלטה אמיצה כי נחוצים לך זמני התחדשות כיצד ילמדו ילדייך, הנושאים אלייך עיניים, לאפשר זאת לעצמם ביום מן הימים? האם שמת לב, כי גם בטבע אוכלת הלביאה ואוכלת הציפור ראשונות ורק אחר כך מתפנות להניק ולהפריש מנה לצאצאים? האם ניתן לחולל המשכיות אחרת, כלומר, האם ניתן לתת את מה שאין?
***
גילבר דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".