תקשורים באוויר

אלמנט האוויר הוא אלמנט המחשבה הטהורה אשר קדמה לכלל הבריאה. הוא אבי התכנון, המודעות, המדיטציה, הקשב העמוק וכמובן תקשור. כאשר יש לנו חזון ברור מראש (אוויר), כאשר הפרטים הרבים נלקחו בחשבון בתשומת לב ובאהבה רבה – הרי שהמעשה (האדמה) הנובע מהם כמעט כמו נובע מאליו. זוהי אותה הקלות שהולכת ומאפיינת יותר ויותר את אנשי העידן החדש. אנחנו עושים תחילה בראשנו והאדמה כמו מתכופפת מאליה. אין עוד צורך לחפש חנייה תוך שיטוט אינסופי בין הרחובות עם תקווה למזל. אין עוד לראות אלף דירות עד שנמצאת זו הרצויה. יש רק לעצור, לנשום ולתקשר תקשור על מיקומה המדויק של חנייתנו החביבה או המראה של הדירה העתידית, ואז לנסוע אליהן ישר ובבטחה.

אנו אומרים "המוח היהודי", אנו יוצאים בקמפיין מנצח "היה חכם ואל תהיה צודק", וחלקנו, בציבור הדתי למשל, שרים בערב שבת בקול גדול ובצוותא: "סוף מעשה במחשבה תחילה". אולם, עם כל הרעיונות היפים הללו, שמקדשים למעשה את אלמנט האוויר, מקננים באחורינו אידיאלים סותרים שאולי הגדול בהם הוא ה"נעשה ונשמע". האין זה קצת כמו לקפוץ לבריכה, ורק לאחר שהראש כואב מהחבטה בבלטות לבדוק אם יש בה בכלל מים?

אנו מקשיבים לתקשור ישן, מסתובבים בעולם עם דף הוראות לא מעודכן, מקשיבים לגדולים מאיתנו, מקשיבים לחכמים ולמנוסים מאיתנו, מקשיבים לכולם חוץ מאשר לתקשור שבתוכנו - התקשור החי, שיודע בדיוק מה נכון לנו בכל רגע ורגע.

הורינו, מורינו, רבנינו, מנהיגנו, חברינו הטובים ביותר – במשך אלפי שנים ממהרים לעוץ לנו עצות, ואנו ממהרים להקשיב להם במקום לקבל מהם השראה במקרה הטוב, כי כך התרגלנו. והנה, עתה כשאדם בכל זאת רוצה להשתנות ולהפוך את הקטבים, כלומר, רוצה לשמוע את הקול הפנימי (אוויר) ורק אחר כך לעשות (אדמה), כבר קשה לו, שכן אותם קולות סמכותיים כבר תפסו בו עמדה ותפסו בו כוח.

לא רק זאת, אלא שאף נראה שקולות אלה נוטים להתעצם על ספו של אותו שינוי מבורך. הם כאילו נותנים פייט אחרון בניסיון האחרון לשרוד, כי הם מרגישים שמישהו פה הולך לראשונה למחוק אותם מעל פני האדמה. את רוצה להפסיק לעשן? דווקא יותר מאי פעם בא לך סיגריה. אתה רוצה לשמור על קור הרוח בזמן ויכוח עם אהובתך? דווקא כאן אתה מוצא את עצמך רועם יותר מתמיד.

כמה פעמים אנו יושבים ושובתים בכוונה תחילה, ובאמת מנסים לפנות לאלמנט האוויר זמן ומקום מכובדים? נראה שאנו מבקשים רק להספיק ולהספיק עוד, בתוך מן מרוץ שאחרי זנבנו, לדחוף אל תוך היומן המתפקע עוד משימה ועוד אחת (אדמה), עוד תענוג ועוד אחד (אש), עוד דרמה ועוד אחת (מים). אם חייזר היה מביט בנו מהצד, בוודאי היה סבור שאנו מאמינים כי אם נעצור לרגע וניקח אוויר, בוודאי נפסיד משהו; זמן? יוקרה? מעמד? אולי אנו מאמינים שמצפים מאתנו להגיב כבר... כששואלים אותנו שאלה בחברה – אולי אנו מאמינים שמייד אנחנו חייבים לענות, ששתיקה (אוויר) היא דבר מאוד לא מנומס או סתם סייג לטמטום.

את המדיטציה ורגעי התקשור המבורכים (אוויר), אשר הם אלה למעשה המדריכים את צעדינו בתבונה, בדיוק רב, בהרמוניה עם כל מה שיש - את אלה אנו שומרים אך לרגעים של חסד על כרית מיוחדת במערה על איזה הר, או לכבודה של שקיעת שמש בטיול על חוף הים. במילים אחרות, לא רק שאיננו שומרים את יום השבת לאחר שירת 'לכה דודי' בשמחה רבה, אנחנו בדרך כלל שוכחים ממנו לגמרי.

אין הכוונה לקיום ההלכות. אני איני אדם "דתי" ובאופן אישי איני נמשך לקיומם של טקסים רבים לעייפה. אני מדבר על מהות השבת, שהיא חוצה כל דת ולאום, אותו רעיון יפיפה של זמן שהוא כולו קדושה, כולו שלמות, רגש גבוה של אוויר אינסוף לנשמה. אני מדבר על אותה שבת המצויה תמיד ברקע כל הדברים (ראה "ראשון בתקשור"), מלשון שורש המקור ש.ב.ת, היינו לשבות, לשבת. אני מדבר על בריאה שהשבת בה כל השנה.

הנה, ננסה לרגע, כאן ועכשיו, לדמיין עולם בו כלל מעשי האדם יזומים ונעשים מתוך חיבור לאיכויות שכאלה, כל דבר ודבר: בנחת זו אנו רוחצים כלים ובנחת זו משוחחים ובנחת זו עושים אהבה וכך נוהגים בכביש וכך חוקרים במדע וכך אפילו נלחמים... ולהבדיל, כשאיכויות אלו נעדרות משום מה מהמשוואה – אין אנו זזים ואין פועלים כלל, להפך, אנחנו זוכרים שזהו האות לחדש אוויר ולהתחדש.

היו מבורכים לאחד.

גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".