אני אהבה

כולנו אוהבים סרטים רומנטיים כמו הנסיכה הקסומה, אישה יפה, סיפור אהבה. אנחנו אוהבים אותם בעיקר בזכות הרגעים שבהם הגיבורים מתגברים על קשיים, מוכנים ללכת מעבר למחסומים ודפוסים שבדרך כלל אינם מאפשרים להם להיפתח לאהוב ולתת אמון. אלה רגעים שפותחים לנו את הלב, מפיחים בנו תקווה, מעוררים בנו את הלהט ומזכירים לנו את הכמיהה לחוות את אותה האהבה בעצמנו.

תמיד מלווה אותנו סוג של געגוע בלב, כמו זיכרון מהבהב שמחזיק בתוכו סוד, ידיעה של אהבה כזאת שממוטטת כל שקר, שמתעלה מעבר לכל פחד, שלא רואה בעיניים כלום חוץ מאת עצמה בטהרתה. עבור רובנו אהבה אינטנסיבית כל כך נשארת בגדר כמיהה ופנטזיה. עבור רבים מאיתנו הפחדים, ההתניות והמחסומים אינם מאפשרים לנו לממש אהבה גדולה באמת בחיינו, ולמען האמת חלקנו כבר כל כך התרחק מהלב, שהפכנו לציניים ולמדנו להסתפק במועט ולחשוב שזה בסדר, שאנחנו לא מפספסים כלום, כי אהבה כזאת לא באמת קיימת.

אבל אני טוענת שאהבה גדולה, כזו שסוחפת אותנו אל תחושות נשגבות, כזו שקורעת לנו את הלב לגזרים, משאירה אותנו פעורים לרווחה, נטולי הגנה ומאושרים ללא תקנה, כזו שמכאיבה לנו בבשר ומזכירה לנו מרגע לרגע כמה טוב לחיות, היא זכותנו מלידה ואסור לנו, אף פעם, להפנות לה עורף או לוותר עליה. גם אם אנחנו מוותרים עליה היא אף פעם לא מוותרת עלינו, היא פשוט עומדת בצד ומחכה בסבלנות שנשים אליה לב ונאמין בה מחדש. כדי לעורר אותה, כדי להיות מסוגלים לחוש בה, ובעיקר להוות אותה, עלינו בראש ובראשונה להבין את מקורותיה.

כולנו סובלים מסוג של שכחה קולקטיבית ומאמינים שאהבה היא זוגיות, קשר בין שניים או יותר, שהיא תלויה באחר כדי להתקיים. לכן כשאין לנו בן או בת זוג, אנחנו עשויים לסבול מתחושות של בדידות, ניתוק ודיכאון. כולנו מתנהלים מתוך אמונה משותפת שאהבה מתחילה כשאנחנו פוגשים את אותו אדם שמתאים לנו, שנועד לנו, ועד שהוא לא מגיע אנו נידונים להמתנה אינסופית, ובמקרה הטוב לפלירטים קצרים שבמקום להיות הסימפוניה החמישית של בטהובן, הם בסך הכל כמה מיתרים שנפרטים בקול חלש שכמעט ואינו נשמע.

מכיוון שאנחנו תופשים את עצמנו רוב הזמן רק כבשר ודם ולא כישויות רוחניות, אנו דנים את עצמנו לסבל שנובע מתלות מתמדת בהופעתו של אותו בן זוג מהשמים שיגאל אותנו ממצבנו הקודר, וכלל לא מודעים לעובדה שבמהותנו העמוקה ביותר, אנחנו לא באמת צריכים אף אחד כדי לבוא במגע עם אותה עוצמה מהממת, מנפצת כל של האהבה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה התוודעתי לאמת הפשוטה והישירה הזו - שאני אהבה; לא האישיות שנקראת תמר, אלא העצמיות העמוקה ביותר והבלתי אישית שכולנו חולקים. זה קרה ברגע לא צפוי שבו הייתי לבד, ולשם שינוי לא הרגשתי בודדה. הייתי על חוף הים בגואה בהודו בשעת השקיעה, והלכתי לי בשקט ליד קו המים. סרטנים קטנים התרוצצו סביב חסרי מנוחה, ילדות הודיות עם עיניים צוחקות ניסו למכור לי מנגו או אננס, וגברים מקומיים שעדיין לא התרגלו למראה של עור מערבי בהיר נעצו בי עיניים.

הייתי מודעת לכל זה, ויחד עם זאת אפפה אותי שלווה פנימית, כזו שיכלה להכיל הכל ללא שום תגובה פנימית או חיצונית. ראיתי זוגות אוהבים על החוף נותנים ידיים, ובמקום לחוש את אותה התכווצות מוכרת של המחשבה שמיד שואלת: "מתי אני אמצא אהבה?" חשתי בתוכי תנועה של התרחבות, של שמחה ופרגון, של התרוממות הרוח.

לפתע משהו מסתורי עצר אותי והייתי חייבת לשבת. קרסתי על החול והרגשתי את אזור הלב נפתח ואת עצמי נופלת, כמו בצניחה חופשית, ולא היה לי ברור אם אני נופלת פנימה או החוצה, אבל ידעתי שאני נמשכת אל תוך כוח מסתורי שבכל רגע עומד לבקע לי את בית החזה לשניים. חוף הים הסתחרר מול עיניי, צבעים של כתום וזהב כאילו נכנסו לי לתוך הגוף, וברגע אחד כל כולי ידעתי, ללא עוררין, ללא שום ספק, ידיעה מוחצת, חד משמעית ובלתי ניתנת להריסה לעולם, שאני – א נ י אהבה. לא היה שם אף אחד אחר, אפילו לא אלוהים, היתה רק אהבה שאיימה להטביע את כל העולם בתוכה.

לאחר שההתנסות העזה חלפה ויכולתי לקום ברגליים כושלות ולהמשיך ללכת, ידעתי שלעולם לא אוכל לשכוח, שיהיה עלי תמיד לחתור לגלות את אותה אהבה בתוכי ולממש אותה מחוצה לי.

עם השנים למדתי שמערכות יחסים זוגיות הן בעלות פוטנציאל לממש את אותה האהבה, שכדי ששניים יוכלו לממש אותה עליהם ממש לרצות אותה, להתעניין בה בצורה אמיתית, להגות בה ולהיות אמיצים וגמישים דיים כדי לתת לה לעצב אותם ולא הם אותה. כולנו בוודאי מכירים, אפילו אם רק על קצה המזלג, את אותם מצבים נדירים של פתיחה ללא תנאי של הלב, שבהם לא משנה כמה פחדים או ספקות יש לנו, אנו נותנים ללב חסר ההיגיון להוביל, מקבלים החלטות אנטי הישרדותיות ומתמלאים באושר כביר.

כאשר שני בני הזוג מוכנים להסתכל ביחד ובכנות על כל מערך הפחדים המשותף, ולפגוש את האמת הפשוטה שכשיש פחד – אין אהבה, או אז משהו עמוק יכול להתחיל לקרות. אותה תנועה חסרת מעצורים של אהבה שכולה שפיעה של חסד, טוב, נתינה ותמיכה יכולה להתחיל להתחולל בתוך הלבבות ולשנות לחלוטין ומן היסוד את כל המחוות, הפעולות והאמונות שמנהלות את מערכת היחסים. נכון שעבודת השחרור מפחדים וספקות איננה קלה, היא מחייבת נחישות, התמדה והליכה עקבית אחר הלב, אבל כאשר אנחנו מתחברים למניע הנעלה מכל – להפוך את חיינו ואת חיי אהובנו למרחב פורח, מלא אור, שמחה ויצירה, גם כשהפחדים גוברים ומנסים בכל כוחם לתפוס עלינו חזקה, אנחנו מתמקדים בידיעת האמת, שיש אהבה אמיתית וששווה למענה לא להאמין לעולם ואף פעם לאף מחשבה מחלישה, מייאשת ומכאיבה.

אז לפני הכל שאלו את עצמכם מי תהיו ללא האמונה שבשביל להיות אהבה אתם צריכים מישהו או משהו חיצוני לכם? אם התשובה שתקבלו מובילה אתכם למסקנה שאהבה היא דבר שקודם לכל תנועה של פיצול, שבאופן מהותי היא אחדות בלתי ניתנת להפרדה, ושאתם אותה האהבה, תוכלו להתחיל לבחון את חייכם ואת מערכות היחסים שלכם לאורה.

תוכלו לראות איך בכל פעם שאתם לא מחוברים לידיעה הישירה הזו בדבר היותכם אהבה קורנת, אתם נכנעים לתשוקות, פחדים, ספקות וקולות שמנסים לומר לכם שיש סיבה לפחד, שיש סיבה לקנא, לכעוס ולהכאיב.

המשחק של אהבה הוא משחק שאין בו מקום לשטחים אפורים; אז אם עד היום הסתפקתם במועט, והסכמתם להאמין למחשבה שאומרת שזה בסדר לאהוב קצת וגם קצת לפחד, הגיע הזמן למרוד בכל הכוח באמונה הזאת.

אהבה היא משחק של שחור ולבן – או שהיא קיימת או שהיא לא. או שאנחנו מחוברים אליה ונותנים לה להיות האור שמוליך אותנו בכל צעד ושעל בחיינו או שאנחנו אבודים בתוך הפחד שאף פעם לא יוכל לאהוב.

אהבה אמיתית היא הדבר האחד ששווה להילחם למענו, שעצם המאבק לכונן אותה במלואה בחיינו נותן לנו טעם ומשמעות לחיים. אז בואו לא נסתפק יותר במועט, לא נאמין למחשבות הבינוניות שמעדיפות להעמיד פנים שיש אהבה כדי לא לוותר על הכאב והפחד, וניתן לעצמנו, לפחות לרגע אחד להיות חשופים ופגיעים באמת כדי לתת לאהבה שאנחנו למלא כל תא ותא בגופנו. ג'ון לנון אמר: all you need is love ואני אומרת all we are is love, מה אתם אומרים?

*תמר ברוש מתמחה בטיפול בנשים, טיפול זוגי ורגשי ומכשירה מטפלים בשיטת האור הלבן. מטפלת רייקי מוסמכת ועובדת עם תמציות פרחים. בעלת תואר ראשון במשפטים.