כמו שמסיבה לא הולכת להיות הצלחה גדולה בלי איזה טיפוס אש או שניים, כמו שעוגה לא תופחת בתנור פושר, כך גם תקשור: כשהוא חסר באלמנט האש - עדיף כבר לבקש מקיר עצות. לפחות זה תקשור בחינם.
תחשבו, למשל, על אחד שמחפש סיוע לראשונה בחייו באמצעות תקשור וזאת כדי להיטיב עם ענייניו האישיים. הוא אולי כבר מאמין שהגיע לתחתית, אבל בכל זאת הצליח לאזור עוז (בזכות מעט האש שנותרה בו) והרים טלפון למתקשר. אלא שמה? מבין כל המתקשרים ו/או התקשורים האפשריים, ירד בשבילו מידע נטול אש לחלוטין.
אוי ואיי, לא די שבוודאי חשש הבחור והיה מלא בספקות מהמעמד המוזר, לא די שהגיע לקליניקה כשהוא מבולבל לגבי המשך דרכו - עתה גם קיבל במשנה תוקף, ועוד מאיזו אנטנה סמכותית, דברים צוננים ונטולי חיים. אכן, לבנו יוצא אל המסכן.
זאת ועוד. כעס יוקד או קנאה לוהטת למשל, הם רגשות יפיפיים, ונראה שאנשים לא ממהרים להודות בכך בדרך כלל. אם זכית באישה לוהטת במיטה (אש), מה אתה מתפלא שעפות לעברך כמה צלחות במטבח בעת ויכוח אתה? אש היא אש היא אש. זו עסקת חבילה, אז תגיד תודה.
ועם זאת, אנשים, כולל מתקשרים משוכללים מסוימים, נוטים הרבה פעמים להתבייש בעוצמות הללו. כמו המגע החם והאוהב, גם העצבים עשויים מאש, אלא שלהבדיל, אלה הראשונים הם כמו מכת ברק, מן אש שהיא מרוכזת.
טה טה טה טאם!
לא, אין מה לכעוס על הכעס (אש). אין מה להתבייש בשמחה (אש). אין מה לחשוש מן התנועה: עם אש פשוט צריך לעבוד בתבונה ולא לנסות לדכא אותה. כאשר היא מתקבלת בכבוד הראוי לה, האש סופה רק להאיר.
אם למשל מישהו דורך לך על הרגל, זה לא הזמן לבכות (מים), זה הזמן לשאוג: זוז! אם הילד בן השנתיים שלך עומד לבלוע גלון של אקונומיקה, זה לא הזמן לצטט לו את דקארט (אוויר), הלוא זהו זמן האש: הזמן לזנק ולחטוף לו את האקונומיקה מהיד.
כשאדם שופך את זעמו על הנייר, למשל, עשוי לצאת לו תקשור מופת כדוגמת החמישית של בטהובן. לא הכרתי את לודוויג באופן אישי, אבל משהו אומר לי שלפחות בשלב כלשהו בתהליך ההתחרשות שלו, לקראת גיל 30 או כמה, הוא חווה כעסים ותסכולים לרוב. הוא לא הלך עם כל האש הזאת (למיטב ידיעתנו) ופוצץ לשכנה שלו את הפרצוף. הוא פשוט נלחם על הנייר, מחק, כתב, מחק וכתב עד שבחר את הוורסיה המושלמת, והנה היא: טה טה טה טאם!
אכן, יש מבינינו אשר יכולים להכיל את האש יותר מאחרים ואוהבים אותה בעוצמות גדולות, אבל כל בעלי החיים באשר הם אינם שקי אגרוף, כך שגם מי שאוהב לחטוף אש לפעמים לא אוהב לחטוף אותה תמיד. מעבר לזה, מי שחוטף אש, יודע לייצר אש בעצמו. או במילים אחרות: בעטת בכלב? צפה לביס.
השראה, תשוקה, תעוזה ויצירה
אנשי קרנות ההון-סיכון, למשל, כשאתה מגיש להם תקשור גרנדיוזי ומנותק לכאורה מהמציאות ("סטארט-אפ"), הם עשויים לומר לך בכנות: "שמע חביבי, אתה חמוד, זה רעיון יפה אבל במציאות...". גם אם הם צודקים באחוזים כאלה או אחרים מן המקרים, כדאי תמיד לזכור שמן הסתם גם לאדיסון היו מי שאמרו זאת, אז באמת שאין מה להתייאש (רק לשמור על האש).
אש היא השראה. אש היא תשוקה. אש היא תעוזה. אש היא יצירה.
האש, כשהיא מנותבת כהלכה, היא מחממת ומחיה. כבו את השמש לדקה ובזה תם העולם. האש, כשהיא מנותבת, מביאה לדיוק רב ולהתעלות. זאת יסכימו מנתחי הלייזר ולוחמי הג'דיי גם יחד. אכן, רב כוחה של האש לשרוף, לאדות ולכלות את משאבינו, אך כאשר היא מתקבלת בהבנה ובהומור, אין מוצלחת ממנה לתת טעם ועניין מבין האלמנטים (ראה טורים אחרונים ב"תיק תקשור"). אם על המים אמרנו שהם משווים לנו עומק, הרי שהאש מביאה את המעוף.
אולי בפעם הבאה כשהלהבות משתלהבות ואתם עומדים כבר להשמיד הכול בזעם משתלח, תרצו להשתגע כדי לא להשתגע, לנסות לרתום אותן למשהו יצירתי כלשהו, לצעוק את האש, לרקוד את האש, לרוץ את האש עד סוף העולם וחזרה, וכן, אולי גם לכתוב אותה על נייר עד שהיד תשרוף לכם. אם בכל זאת תבחרו לפוצץ את האש שהצטברה בכם על שק אגרוף של ממש, לפחות תגידו לו תודה אחר כך. זה לא שהוא בדיוק יודע להיות משהו אחר ובכל מקרה, הוא עשה לכם שירות גדול.
היו מבורכים...
גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".