חוכמת הקבלה מלמדת כי מערכת היחסים שבין אדם לחברו, מלבד היותה חשובה ועצומה לבניית קשרי משפחה וחברה, מבטאת באופן מהותי את היחס של האדם לבוראו. היטיב לומר זאת ר' שמעון בן אלעזר במסכת אבות: "ואהבת לרעך כמוך משמע - אני ה' בראתיו, אם אתה אוהבו אני נאמן לשלם לך שכר טוב ואם לאו אני דיין לפרוע". מן הכתוב ניתן ללמוד כי קיימת זיקה ברורה שבין אהבת האדם לאהבת ה', שכן כל אדם הוא חלק אלוה ממעל ומהווה את נזר הבריאה ולכן חשובה מצוות "ואהבת לרעך" בעיני ה' עד מאוד.
יש המפרשים את "ואהבת לרעך" באופן הבא: כמו שאתה אוהב את עצמך. והרי זה משתבש באחד משלושה שיבושי העתקה, הרצופים זה לזה בתרגום שלוש מילים עבריות אלה. שכן, לשון 'כמוך' אינו מתייחס לא אל מידתה, ולא אל טיבה ובוודאי לא אל עוצמתה של האהבה. לפיכך אין לראות בכך חיוב המצווה את האדם לאהוב את זולתו באותו שיעור או באותו אופן שהוא אוהב את עצמו (מושג האהבה העצמית אינו נזכר כלל במקרא), אלא עיקר החיוב בעניין הוא - נהג בזולתך כשם שהיית נוהג עם עצמך. שכן אין נאמר שעליך לאהוב את רעך, אלא לרעך.
חיבור נדיר זה של הפועל הזה עם מושא עקיף אינו מצוי במקרא אלא בפרק זה של ספר ויקרא בלבד, וכשמבינים את הייחוד הלשוני הזה, לא יקשה עלינו לרדת לעיקר הכוונה. רגש האהבה בין אדם לחברו, אין אפשרות ממשית להכיל אותו בהגדרה אחת קולעת וכמותית ובוודאי שלא ניתן לחייב דבר שהוא הפך טיבעו של האדם - לאהוב את עצמו יותר מכל. מצוות "ואהבת לרעך" אינה תובעת מן האדם התמודדות קשה ומורכבת עד כדי יציאה מפוארת מן העצמיות על מנת לאהוב את הזולת במידת האהבה העצמית, שהרי אין כל יכולת ממשית והיגיון בריא לעשות זאת, מכיוון שהאדם שואף בראש ובראשונה לטובתו ולתועלתו האישית. הכוונה כאן היא שעל אף האגו והאנוכיות צריך האדם לרצות בטובת חברו ממש כפי שהוא מבקש לעצמו ואף לעשות ככל שביכולתו להיטיב עימו.
מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך
אנו למדים כל זאת מדברי הלל הזקן, שאמר לגר שביקש ללמוד את כל התורה במשפט אחד. אמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך) - זוהי כל התורה כולה" (ויקרא פ' קדושים). הלל ביקש לומר כי התורה מצווה את האדם להתייחסות ראויה לזולת הואיל ונכללים בה ערכים המציינים את התייחסות האדם לבוראו. מכאן, כשם שאדם מתייחס לזולתו כך יהא יחסו עם בוראו, ובמילים אחרות: כבוד האדם הוא כבוד הבורא.
ככלל, ישנו אדם שעושה את כל מעשיו לתועלתו האישית. הוא מונחה על ידי מניעים אנוכיים ולא יבצע מעשה כלשהו טרם ישאל את עצמו מהי התועלת שתצמח לו מכך. השימוש במושג עלות - תועלת מייצג אדם השוקל את צעדיו מתוך אינטרסים אישיים מובהקים, וגם אם יקיים מצווה הרי שזה ייעשה למען התהדרות בפומבי. המצווה אכן גדולה אך אינה בוקעת ממעמקי הלב וסיבתה אינה להיטיב עם הזולת אלא עם עצמיותו. כמובן שאין בכך אהבת האדם הכנה ולא ניתן לומר כי אדם זה, למרות מעשי החסד. אכן מקיים את המצווה במשמעותה האמיתית.
לעומתו, אדם המיטיב עם הבריות ועושה את כל מעשיו מתוך רצון טהור וכוונה אמיתית אכן מבין את טעם קיום המצווה ופועל על מנת לקיים אותה במשמעה הפשוט. הוא מזדהה עם מצוקת הזולת וחש את כאבו, ויחסו אליו יהיה להיטיב בלבד ולא לשם קבלת דבר או כל תועלת אחרת. אישיותו חדורת הכרת תודה על כך שניתנה לו האפשרות לעזור ולסייע והוא יעשה את כל מעשיו מתוך ענווה וצניעות. אהבת האדם בעיניו היא ערך עליון. הוא חש מחויבות להיטיב עם הבריות ושולל כל חשבונות של כדאיות.
חוכמת הקבלה מסבירה כי בנקודה זו פועלת לטובתו של האדם מעלת הצדקה והחסדים, הואיל ומשמים אנו נמדדים "במידה כנגד מידה". מובן מאליו, שאם ינקוט האדם בדרך מעשית האוהדת את חברו, ממרומים ינהגו איתו בהתאם וייטיבו לו. קיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא זו שמפעילה את מידת החסד ומרחיקה את מידת הדין. היא המפתח לשערי הברכה וכלולה בה הצבת סייגים וגבולות לתאוות ולאנוכיות האדם ובמשמעה העמוק מהווה יסוד איתן לבניית אישיות נאצלת. אהבת האדם הבאה מתוך ענווה מעלתה גדולה וטומנת בחובה אמת מוחלטת.
יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"