מתי נתנשק?

ליל הסילבסטר הוא אירוע מענג ומהנה, כשרגע השיא שלו הוא הספירה לאחור המפורסמת. עשר השניות האחרונות לפני חילופי השנה נספרות בזו אחר זו, ואנו חבוקים וחבוקות בזרועות בן הזוג או בת הזוג, מחכים ומחכות בקוצר רוח לרגע המשמעותי מכולם – נשיקת חצות. השפתיים רוטטות, נפגשות בהתרגשות ובשמחה, והנה מתחילה שנה חדשה, מלאה תקוות לימים מלאי אהבה ואושר.

ברשותכם, אמשיך מכאן את כתיבת הטור מתוך פנייה ישירה אל הנשים שבינינו, אולי מטעמי נוחות הקשורים במילה הכתובה, ואולי משום שאני פשוט אישה, וככזאת אני מוצאת שקל לי יותר להזדהות כעת עם בנות מיני.

אם כך, נוכח תחושת הטקסיות האופפת את נשיקת החצות, זו שניתן לקיימה פעם בשנה בלבד, עולה בי השאלה - ומה עם אלו שאין להן בני זוג? מה עם כל מי שאין לה עם מי להתנשק, והיא סופרת את השניות לבד, או עם חברות, ומסתכלת מהצד על כל הנשיקות, כמהה למגע השפתיים החמימות שייגעו גם בה?

הרי הנשיקה הזאת היא לא סתם נשיקה רגילה, זאת נשיקה שטומנת בתוכה אופטימיות והבטחה לרגע קסום מאין כמוהו. זאת נשיקה כל כך חשובה, שיש באינטרנט מדריכים ונותני עצות: איך להפוך את נשיקת החצות של ליל הסילבסטר לרגע שלא יישכח. ישנן מסורות שמחזיקות באמונה התפלה שאומרת שמי שלא מתנשק בליל השנה החדשה, גוזר על עצמו שנה של בדידות. לא פלא, אם כן, שלקראת ליל הסילבסטר חלקנו נתקפות בתחושות לא נעימות נוכח הידיעה שגם השנה לא יהיה לנו עם מי להתנשק.

נכון, יש את אלה בינינו שהסילבסטר לא מעניין אותן, שהן לא בסיפור הזה באמת ובתמים, אבל עבור מי שהנושא של נשיקת חצות הוא כן רלוונטי, האם באמת נגזר עלינו להישאר עם ההרגשה המכבידה הזאת? האם גם השנה ננחם את עצמנו ונאמר שזה לא נורא, שיש תמיד סרט טוב לראות בטלוויזיה או שזה יותר כיף לצאת עם חברות ולשתות בקבוק יין בצורה תרבותית ורגועה? או שנשב בבית באווירה נוסטלגית, נוציא את אלבום התמונות וניזכר בבחורים ובנשיקות הכי שוות שקיבלנו בשנים אחרות?

אולי בכלל נלך בכיוון הניו-אייג'י ונגיד לעצמנו שאין טעם להתווכח עם המציאות, שעדיף לקבל את הרגע הזה בדיוק כמו שהוא, ושמה שיש – זה הכי טוב שיש? או שאולי נאמר לעצמנו שזה בסדר גמור להרגיש לבד, שזה לגיטימי להרגיש רע ועצוב, ושמותר לנו פשוט להיכנס לדיכאון מזה? אפשרות נוספת היא לקחת את הדרך הספונטנית, זו שבה הגבר הקרוב ביותר בבר או שרק יראה סימנים של מעוניין, יהיה בר המזל ששפתיו יזכו לגעת בשלנו...

אם היינו רוצות, היינו יכולות להעלות כאן ביחד עוד אפשרויות מגוונות של תגובה למצב, ולמען האמת, כל ההצעות הן לגיטימיות, אף אחת מהן אינה נכונה או לא נכונה – הן פשוט אפשרויות. אחת האפשרויות האהובות והמועדפות יותר עלי היא לעבוד עם מה שהמציאות מזמנת לי כאמצעי לגילוי משהו חדש. במקום להישאר עם ההרגשה המכבידה, אפשר להשתמש בה ולראות אמת עמוקה או רחבה יותר בנוגע אליה.

כך, למשל, מסע של חקירה יכול להתחיל מהאמונה שאנחנו צריכות גבר להתנשק איתו כדי להרגיש מוגשמות, בעלות ערך ואהובות. הגבר בתוך התמונה הרומנטית של נשיקת חצות לובש את הדמות בעלת הזרועות החזקות, שמתגבהה מעלינו, אוחז אותנו ביד בטוחה, מטה את ראשנו בדיוק בזווית הנכונה ומנשק אותנו עד לכדי אובדן חושים מוחלט. אותו גבר נכסף, שאחריו אנו מחפשות לשווא מבלי שייוודעו עקבותיו, או שעקבותיו הובילו לאישה אחרת, האם הוא באמת קיים מחוצה לנו? האם הוליווד הפנטה אותנו עד כדי כך, שהולכנו שולל ונפלנו במלכודת הרומנטית האשלייתית ביותר שיש? ייתכן. אך אין שום טעם לדון בכך באופן תיאורטי, בואו נחקור זאת ביחד.

אם נסכים לרגע קט להרפות מסצנת סיום הסרט "כשהארי פגש את סאלי" שבה כולנו נושמים לרווחה כשהארי וסאלי סוף-סוף מתנשקים את נשיקת חצות המפורסמת, ואם נרפה גם מהאמונה שכדי להרגיש מוגשמות ונשיות עלינו להיות חבוקות ומנושקות בליל הסילבסטר, אז נוכל לשאול את השאלה החשובה יותר והיא – מדוע אנו מאמינות שאנו זקוקות כך לגבר? אולי זה מכיוון שהתרגלנו לחשוב על עצמנו בצורה מאוד חלקית? אולי זה בגלל שאנחנו מתקשות לזהות בתוכנו את אותן תכונות גבריות ומושכות ומשליכות אותן על עולם הגברים שנמצא שם בחוץ? מדוע עלינו להסכים עם מציאות כה חלקית וחלושה?

בואו ננסה לרגע אחד לדמיין ביחד את הגבר השווה ביותר שאיתו היינו רוצות להתנשק. כל אחת מאיתנו בוודאי היתה רואה לנגד עיניה טיפוס שונה במקצת, אבל עדיין כולנו יכולות לחוש כמכנה משותף את הדגם האולטימטיבי של הגבר המושלם, זה שבו משתלבים בצורה הרמונית ביותר איכויות של עוצמה ורכות, חוכמה קרת מזג עם רגישות גבוהה, ביטחון עצמי מסנוור וענווה אותנטית, וכן הלאה וכן הלאה. ורגע לפני שאנחנו שוקעות במחשבה הנוגה: "אחי, איפה אתה?" נשאל את עצמנו האם התכונות הללו שאנו משייכות לאותו גבר חלומות אכן נעדרות מן המרחב הפנימי שלנו?

אם אנחנו מזהות בתוכנו חורים פעורים במקום שבו היו אמורות להיות אותן איכויות גבריות, אנו יכולות להתחיל להבין מדוע אנו מחפשות את הגבר החיצוני וחשות עצמנו כה תלויות בו. אבל כעת, נוכל לעשות מעשה חדש; נוכל להתחיל להעיר בתוכנו את כל האיכויות החסרות, שכן הן קיימות בתוכנו, ישנות כמו היפיפייה הנרדמת שרק מחכה לנשיקה הגואלת של הנסיך אמיץ-הלב, רק הפעם נהיה אנחנו האביר על הסוס הלבן, ובכוח המודעות ננשק כל איכות כזו ונזמין את האנרגיה שלה להתעורר.

ברגע שהערנו בתוכנו את כל האיכויות הגבריות החסרות, נוכל לתת לכלל האנרגיה שלהן להתאסף לכדי מכלול, לאנרגיה אחת רוטטת. ואם נקשיב לה, אם נטה אוזננו ולרגע אחד נבקש לשמוע מה יש לה לומר, אולי נשמע אותה אומרת: "שלום ונעים להכיר, אני הגבר הפנימי שחי בתוככן, אני הנסיך, האביר, החצי המשלים, ההזיה הרומנטית ביותר שלכן, לי ורק לי חיכיתן באמת, איתי אתן באמת רוצות להתנשק הלילה בחצות".

אז לכל ברות המזל שעומדות לפגוש את הגבר השווה שחי בתוכן כחלק בלתי נפרד ממי שהן, זאת עומדת להיות הנשיקה המתוקה, המשחררת והנצחית ביותר שאתן עשויות לחוות בעתיד הקרוב, אז אל תפספסו, ושנה טובה!

*תמר ברוש מתמחה בטיפול בנשים, טיפול זוגי ורגשי ומכשירה מטפלים בשיטת האור הלבן. מטפלת רייקי מוסמכת ועובדת עם תמציות פרחים. בעלת תואר ראשון במשפטים.

'הסודות האבודים של הנשיות' - קורס להעצמה ושחרור נשי, נפתח בתאריך 6/1/11 בת"א