וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כשזה עמוק, את לא יודעת

תמר ברוש

22.12.2010 / 9:20

את לא מודעת לזה, אבל יש להניח שגם את נושאת איתך גוף נוסף ששוקל כמו פיל אפריקאי בוגר. קוראים לו גוף הכאב

לפני כמה ימים, כשהתבוננתי במראה, קרתה לי חוויה שאפשר לסווג כסוג של חוויה מיסטית. תוך כדי שאני עומדת ומתבוננת בראי, פתאום יכולתי לראות בבירור, כמו שרואים פרח או שקיעה יפה, שיש לי עוד גוף. הכוונה היא לא שראיתי את ההילה שלי, אלא יכולתי לראות שיש גוף נוסף שקיים בתוך הגוף הפיזי שלי – יכולתי לקרוא לו בפשטות: גוף הכאב. החיזיון שלו היה מהמם, הוא היה בצבע כהה ואם הייתי צריכה לשקול אותו, הוא בוודאי היה שוקל לפחות כמו פיל אפריקאי בוגר. לפני שאותה התנסות התפוגגה, יכולתי לראות שגוף הכאב מורכב מהמון זיכרונות, מחשבות, רגשות, טראומות ותחושות שחלקם אינם אישיים כלל, ושעולה מתוכו פקודה חד משמעית – "הנציחי אותי".

לאחר שההתנסות פגה, ניסיתי להתחבר דרך התחושה למה שראיתי בראי. ככל שנשמתי יותר ויותר עמוק אל תוככי הגוף הפיזי, גוף הכאב התעורר והפך למוחשי ונוכח. ביקשתי ממנו לספר לי מדוע הוא קיים ומה הוא רוצה ממני. לאט ובהדרגה הוצפתי בתמונות קשות של נשים מזמנים עתיקים שנשכחו; נשים שהותקפו באכזריות, הוכו, נאנסו, הושפלו, נרצחו, נשים שילדיהם נלקחו מהן בברוטאליות, ונהגו בהן בגסות, בזלזול וברוע לב. מורשת שלמה ועתיקת יומין שיושבת כמאגר של זיכרונות קולקטיביים ואישיים נמצאת בתוכי ומכתיבה את מהלך חיי, רוב הזמן, שלא ביודעין.

כששאלתי את גוף הכאב מה הוא רוצה ממני, הוא ענה לי: "הנציחי אותי, תעדי אותי לנצח ולדורות הבאים". התשובה הזאת גרמה לי לעצור. משהו בה נשמע לי מוכר. למען האמת, מוכר מידי. הבנתי שיהיה עלי לראות כיצד משימת ההנצחה הזאת קורית בחיי היומיום, מהם המלבושים שלה ומהן הצורות שדרכן היא מתרחשת. אז הפשלתי שרוולים והתחלתי במשימת ההתבוננות המתבקשת. לפני הכל יכולתי לראות שגוף הכאב נוכח כל הזמן. לפעמים יש לו משקל כבד יותר ולפעמים פחות, אבל הוא כל הזמן איתי, מפקח על מפלס האושר והשמחה שלי, שחס וחלילה לא אשכח אותו ולא אעדר מתפקידי. יכולתי להרגיש אותו בתור סוג של כובד, סוג של כוח משיכה שמושך אותי ואת ההוויה כולה למטה ולא מאפשר לי באמת לעוף, לפחות לא לאורך זמן.

הנציחי אותי

המשכתי להקשיב בתוכי לשאלה מהו גוף הכאב וכיצד הוא מתגלם בחיי, ויכולתי לראות שהוא קיים בתור כעס בסיסי ותלונה מתמדת על גברים. אותו כעס כבוש שבוחש לי בבטן, גורם לי לחוש חלשה, תלותית ומושפלת מול העליונות הגברית כביכול שמתבטאת באפס רגשנות, באטימות ושליטה עצמית. הרגשתי כמו אריה שמסתובב בכלוב, חסר מנוחה, משתוקק לפרוץ דרך הסורגים ובו זמנית יודע שמזמן נקטעו לו הרגליים והוא רק יכול לחלום חלומות מתוקים על יכולת תנועה חסרת מגבלה.

שמעתי אותו לוחש לי על הזוועות והעוול שנעשו לנשים לאורך ההיסטוריה, על הצער האינסופי, הדם שנשפך והכבוד שנרמס. ראיתי אותו מתעורר במצבים מסוימים מול בן הזוג שלי, שבהם חוויתי אותו נוקשה ומעניש, קר לב וחסר רגישות, ובעיקר הרגשתי אותו בתור החלק בתוכי שכמה כל הזמן לצדק. שסוף-סוף תקום ערכאה משפטית שתדון בכל הפשעים האינסופיים של גברים כלפי נשים ותיתן פסק דין נחרץ ותתבע שכל הגברים ישלמו פיצויים חומריים ורוחיים לנשים מעתה ועד עולם. וכל הזמן, תוך כדי ובו זמנית, אותה לחישה שעולה ושוב ושוב ממעמקים: "הנציחי אותי".

את בוגדת באחיותייך הנשים!

אין ספק ששירתתי את גוף הכאב כחיילת מצוינת, כמבצעת פקודות בצורה נפלאה. מעולם לא עצרתי לשאול או לבדוק האם אותה מלאכת הנצחה, אותה אנדרטה שבניתי בתוכי אכן ראויה או מהו המחיר, אם בכלל, שאני משלמת על כך. אבל אחרי שראיתי אותו בצורה כל כך מוחצת וכל כך מוחשית, הייתי חייבת לתת לעצמי דין וחשבון – מה לעזאזל אני מארחת בתוכי, ולמה?!

אז החלטתי שנמאס לי מזה. די, לא בא לי יותר לעמוד על המשמר, לוודא שאף אחד לא שוכח כמה רע היה וכמה נורא יכול להיות. החלטתי להתפטר לאלתר מתפקידי הבכיר בארגון הנצחת גוף הכאב. אבל מדובר במנגנון מסודר, כזה שלערוק ממנו זאת לא משימה פשוטה, או לפחות כך היה נדמה לי בהתחלה. זה התחיל בקולות שאמרו: "אבל אם לא תזכרי את העוול, אם לא תדרשי את הצדק ותלחמי על הכבוד האבוד, מי יעשה זאת? כך תתני לגברים לנצח ודבר לא ישתנה בעולם..." וזה המשיך באיומים שאמרו: "את בוגדת באחיותייך הנשים, את מפנה עורף לחובתך המוסרית להתאבל על כל הנשים שמתו וסבלו לאורך העידנים, את עומדת להישאר לבד..."

אבל אני עמדתי בהחלטתי ולא ויתרתי. נכון, לכמה רגעים חשתי שאולי אני עושה טעות איומה, שאולי אני באמת בוגדת, אבל משהו בי ידע – זה חייב להיפסק. למה? כי זה לא עוזר לאף אחד – להיפך. יכולתי לראות ולהרגיש שהדבר היחידי שגוף הכאב עושה הוא להנציח את ההפרדה, את האלימות ואת הטראומה הנשית המצטברת. אמרתי לו שהוא יכול להצטרף אלי, לבוא איתי לממלכת השמחה והאושר, הקלילות והכאן ועכשיו, הזמן היחיד שבו ישנה אמת ישירה ופשוטה שנובעת היישר מהלב ומתחושת השפע האדירה שכל אישה נושאת בתוכה מעצם היותה אישה. כך או כך, הודעתי לו, אני הולכת הלאה, ואתה יכול לעשות מה שתרצה או תבחר.

לגוף הכאב אין שום יעוד נעלה

להרפות מגוף הכאב זו משימה פשוטה ביותר, ואל תרשו לאף מחשבה לספר לכם משהו אחר. זאת בחירה חד פעמית, טוטאלית אשר נובעת מתוך ההבנה הפשוטה שלגוף הכאב אין שום יעוד נעלה בעולמנו, ושכל תרומתו למין הנשי הוא יצירת דפוסי אכילה לא בריאים, תחושת דיכאון וסירוס כוח השמחה הטבעי כל-כך.

כאשר קורית ראייה מלאה של התופעה הבלתי אישית הזאת שנקראת גוף הכאב, ישנה רק בחירה אחת שפויה שניתן לעשות – להגיד לו: "תודה רבה על ששירתת אותי נאמנה ועזרת לי לגדול, אבל עכשיו זה הזמן להיפרד, אני את מלאכת ההנצחה נוטשת לעולמי עד".

כל מחשבה שתנסה לשכנע אותנו שאנחנו עושות טעות חמורה ושעלינו להשאיר בתוכנו פינה של דיכאון, עצבות או כבדות, היא בסך הכל אחת החיילות הממושמעות של צבא ההנצחה של גוף הכאב, מנגנון מתוחכם עד שהוא נהיה שקוף.

האמת היא שנולדנו לשמוח, נולדנו לשיר ולרקוד את חיינו. כולנו יודעים שאין באמת סיבה לעצב, לצער או לכאב מתמשכים. זה רק הפחד מלהודות שהחיים הם טוב, חסד ושפע שעולה על גדותיו, שרק מחכים להתרחב ללא קצה. האמת היא שהאושר זמין בכל רגע, גם בתוך הכאב, ואין לנו יותר שום תירוץ להמשיך ולאחוז בצער כבידיד טוב ולהמשיך להתלונן שהחיים קשים או מאתגרים מידי.

כל שעלינו לעשות זה להפסיק להתלונן ולקחת את כוח הפעולה בידינו. אז מחר, כשתקומו בבוקר, נסו לעשות זאת בצעדי ריקוד, עם חיוך גדול על הפנים והכרת תודה על הרגע הזה, שבו הכל תמיד בסדר ולעולם אין בו על מה להגן.

תמר ברוש מתמחה בטיפול בנשים, טיפול זוגי ורגשי ומכשירה מטפלים בשיטת האור הלבן. מטפלת רייקי מוסמכת ועובדת עם תמציות פרחים. בעלת תואר ראשון במשפטים.

'הסודות האבודים של הנשיות' - קורס להעצמה ושחרור נשי, נפתח בתאריך 6/1/11 בת"א (מפגש היכרות ב- 20/12 וב-27/12 בתל אביב).

sheen-shitof

עוד בוואלה!

מיקום אסטרטגי, נוף מרהיב ודירות מפוארות: השכונה המסקרנת שנבנית במרכז

בשיתוף אאורה נדל"ן
  • עוד באותו נושא:
  • גוף הכאב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully