מבין כל המצוות ביהדות נתמקד הפעם בשלוש מצוות "לא תעשה" שהן בבחינת ייהרג ובל יעבור. כלומר, חל איסור מוחלט לעבור עליהן אפילו במחיר הקרבת חיים. בנוסף, מי שכבר עבר על אחד משלושת האיסורים - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - דינו חד הוא: מוות! כיצד מבארת הקבלה עניין זה ומדוע מחויב דין מיתה בדת ערכית כל כך המקדשת את ערך החיים? שהרי קיימת קביעה חד משמעית כי "פיקוח נפש" דוחה על הסף את כל קיום המצוות.
לכאורה, קיימת סתירה מהותית בין קדושת החיים לחיוב דין מיתה. אולם, אם נבחן ונתבונן היטב לעומקם של דברים נגלה מסר רעיוני חשוב השופך אור בהיר על הנושא, כך שהסתירה תיושב באופן מלא ומניח את הדעת. תורת הקבלה מלמדת כי בכוחן של המצוות הללו לבטא יותר מכל את הקדושה האמיתית בחיי האדם, המצויה בשלושה רבדים ברורים. הראשון: קדושת היחסים שבין האדם לבוראו - האיסור על עבודה זרה. השני: הקדושה שבחיי האישות והמיניות שאל לו לאדם לחדור למרחב אינטימי שאינו נכון לו - גילוי עריות. והשלישי: הערך הנשגב של קדושת החיים והאיסור החמור על נטילת חייו של אדם - שפיכות דמים.
עבודה זרה יחסים במשבר
"לא יהיה לך
אחרים על פני...", "לא תעשה לך פסל וכל תמונה..." ( שמות כ'). ברובד הפשט עבודה זרה מייצגת כל סוג של פולחן דתי ו/או רוחני העומד בניגוד גמור לציווי האלוקי (ראה ספר דברים פרק ד'). קרי, חל איסור על כל עבודה רוחנית המושתתת על אמונה המייחסת כוחות אלוהיים לישויות חומריות. כאמור, האיסור על עבודה זרה הינו גורף, חד משמעי ולא מתפשר. הוא נוגע בשורשי יצר הסקרנות שבטבע האנושי בחיפושיו אחר משמעות החיים ובמחשבת האדם התוהה אל עבר הכוחות הדינמיים הפועלים בבריאה.
החיפוש המתמיד אחר האלוקות הוא דבר מבורך ואף מחויב המציאות בקבלה, אך כל ניסיון לשרטט קווים לדמותו של הבורא בדרך של האנשת הכוחות האלוהיים עלול להוביל את האדם לרעות בשדות זרים בהם יחוש משועבד לסמליות ריקה מתוכן. תורת הקבלה, בהביטה אל הרבדים העמוקים ביותר, מלמדת כי הבורא הוא השליט המוחלט על כל המצוי והקיים וכי עבודה זרה במהותה היא כל עשייה הגורמת לאדם להשתעבד למערכת זרה לנשמתו ולפיכך לנהוג בניגוד לטבעו, להימצא בתחושת ריקנות ובחוסר סיפוק נפשי העלול להקרין באופן שלילי על כל תחום בחייו.
אלילי ההווה הגדולים
הרבי מקוצק לימד כי עבודה זרה היא כל עבודה שזרה לנשמתך. יכול להיות שאדם עושה דברים שעל פי הפשט הם "מותרים", אבל באמת בתוך תוכו הוא מרגיש מת, משועבד למערכת זרה לנפשו. זוהי עבודה זרה. עבודת האלוהים האמיתית קשורה, בתורה, לתודעה של חירות. האדם מפקיע את עצמו מכל שיעבוד ומייחד את עצמו לאלוהים האחד הגדול. בכל פעם שאנחנו משעבדים את עצמנו לאחד הכוחות שבתוך משחק החיים, כולל כוח הכסף והשררה, הם אלילי ההווה הגדולים - אנחנו חוטאים בעבודה זרה ופוגמים קשות בממד הקיום האלוהי שבו אנו קיימים.
אולם, תחושה זו עשויה להתחלף מהר מאוד בתחושת מילוי והתעלות נפש מיד עם ההכרה כי העבודה הרוחנית האמיתית מצויה בהוויה שבה האדם מצליח להתעלות מעל המציאות העכשווית ומכל סוג של שיעבוד ומייחד את עצמו עם האל האחד והיחיד המשולל כל סממן גשמי. הבורא איננו חלק ממשחק החיים האנושי, אלא הוא זה היוצר אותם מתחילתם ועד סופם ואינו כפוף למימד הזמן, למערכת החוקים או לאחד הכוחות בבריאה.
בכל מצב שבו האדם פוגם במהותו ומוכר את נשמתו לכל סוג של עבודה זרה, לרבות תאוות הממון, השליטה והשררה, מיד נוצרת תהום פעורה המעידה על קרע עמוק במערכת היחסים שבין האדם לבוראו. ולכן עבודה זרה מן ההיבט הקבלי מבטאת מוות רוחני פנימי המשחית את טעם החיים ומטרתם. מכאן הדרך לפגימה במימד האלוקי ולעקירתו מלב האדם קצרה, וממילא מי שמתכחש ליוצרו ועוקר אותו מתוכו מאבד כל זכות קיום.
*במאמר הבא נעסוק בשתי מצוות "לא תעשה" נוספות, שהן בבחינת ייהרג ובל יעבור - גילוי עריות ושפיכות דמים.
יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"