שלמה המלך, החכם באדם, כתב בספר משל?י: "שלושה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים: דרך נשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך א?ניה בלב ים ודרך גבר בעלמה". "סוד גבר בעלמה" הוא אחד מפלאי הבריאה: שני אנשים שונים במהותם, בעלי תכונות שונות, צרכים שונים, רגשות וריגושים שונים, מתאחדים תחת קורת גג אחת ומייצרים תא שתפקידו לקיים את העולם כולו. בזוהר נכתב כי הבריאה נעשתה בתבנית זכר ונקבה: "כל מה שברא הקב"ה למעלה ולמטה זכר ונקבה הם". במאמר זה נעסוק בקשר המיוחד שבין זכר ונקבה, מהיבטים שונים.
מאז ימי קדם ניסה האדם להגדיר נכונה את הרגש הזוגי החמקמק המקשר בין איש לאישה. אותו רגש מהווה מכנה משותף הכרחי לקיום המערכת הזוגית וליציבותה לאורך זמן. כידוע, לאהבה עוצמות שונות ופנים רבות והיא משתנה תדיר כיצור חי ונושם. חבלי הקסם המקשרים בין בני זוג הינם ייחודיים להם בלבד ומשקפים נכונה את מהות הקשר. מכאן שאין לומר כי אהבה אחת זהה לאחרת בעוצמתה, בעומקה הרגשי ובאיכותה.
לעניין זה התייחס שלמה המלך בספר משלי באופן הבא: "מצא אישה, מצא טוב". לעומת זאת בקהלת נאמר: "ומוצא אני מר ממוות את האישה". לכאורה, קיימת סתירה מהותית בין שני הפסוקים שנכתבו ע"י אותו אדם ומצביעים על דבר והיפוכו. אולם, אם נבחן ונתבונן היטב לעומקם של דברים נגלה מסר רעיוני חשוב השופך אור בהיר על הנושא, כך שהסתירה תיושב באופן מלא ומניח את הדעת.
זה שמצא וזה שמוצא
בפסוק הראשון מופיעה המילה "מצא" בזמן עבר ובפסוק השני נאמר "מוצא " בזמן הווה. אם כן מדוע מופיע העניין החיובי בזמן עבר? ובכן, השימוש בזמן עבר מלמד על כך שהאיש מצא את בת זוגו המיועדת לו מכוח זיווגו העליון. כלומר, האיש והאישה הינם שני חצאי נשמה אחת משותפת אשר התפצלה טרם ירידתם לעולם הזה ומשתוקקת להתאחד יחד על שני חלקיה כבראשונה. הזוהר הרחיב על כך ואמר כי הן האיש והן האישה נקראים: "פלגא דגופא" (חצי גוף) עד ליום הנישואים (נישואים מלשון נישאים - עולים אל על) בו מתחברים שניהם ונקראים גוף אחד, ככתוב בבראשית: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". כלומר החיבור והאיחוד של השניים, גבר ואישה, יוצר אחדות אחת שלמה ולכן נקראים שניהם יחד - אדם.
אולם, אם הקשר הזוגי נשען ומתקיים על זמן ההווה בלבד ומושתת על בסיס סיפוק תאוות ויצרים רגעיים הוא יהפוך מהר מאוד לקשר רדוד ומריר. בסיטואציה הנכונה מופיעה המילה "אישה" מיד לאחר המילה "מצא" ולעומת זאת בתיאור הקשר השלילי נאמר: "ומוצא אני... את האישה". ברעיון זה נרמז כי האיש רואה באישה "מוצא אני, לתועלתי האישית, את האישה" . ללמדנו כי כאשר האיש מחפש את "האני" שלו בזוגיות, דהיינו: דואג לסיפוק צרכיו האישיים מתוך מניעים אנוכיים רדודים, אזי מתקבלת תוצאה מרה והקשר הזוגי יהפוך לגל חורבות.
אולם, אם האיש ישכיל להעניק לאשתו את תשומת הלב הראויה, להרעיף עליה חום ואהבה ולדאוג לסיפוקה אף מעל ומעבר לסיפוקו ולצרכיו האישיים, ודאי שטיבו של הקשר להיות שריר ובר קיימא. לעניין זה אף התייחס ארוכות הרמב"ם בספרו "יד החזקה" בו הוא ליקט את דברי חכמי הקבלה המלמדים על האופן שבו חייבים בני הזוג לנהוג איש ברעהו על מנת שזיווגם יהיה נאה ומשובח. אציין כי דבריו מובאים בבהירות רבה ומומלץ ליישמם בכל בית.
בתלמוד הבבלי מסופר כי בליל הנישואין מתחת לחופה החתן היה נשאל ע"י הנוכחים: "מצא או מוצא?" (ברכות, ח'). בשאלה זו מרמזים לו לשני הפסוקים לעיל ומודיעים לו שתוצאות הנישואין לטוב או לרע תהיינה תלויות בו ובגישתו לרעייתו. אם "מצא" - יראה טוב, אם "מוצא" - יראה רע. מכאן שהאיחוד הזוגי תלוי בעיקר באיש ובהשקפת עולמו הפרטית.
אין כל כוונה בדבריי להציג את הגבר באופן מפלה כמי שאחראי באופן אבסולוטי על קיום מוצלח של הקשר הזוגי. ודאי שיחסה של האישה, לטוב ולרע, מהווה גורם מכריע אף הוא. אך במאמר זה הריני מבקש לפנות דווקא לגברים שבחבורה ולהציג ללא משוא פנים את שנדרש מהם במערכת הזוגית. יחד עם זאת הריני ממליץ לכל אלה הנמצאים על סף משבר או שהם כבר בעיצומה של בעיה וזקוקים לעזרה, אנא פנו לקבלת יעוץ וסיוע לשם השבת השלום והאהבה לזוגיות ולתא המשפחתי.
יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"