"העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו" - פתגם עממי שמסכם בפשטות את מערכת היחסים של רבים מאיתנו עם עולם העבודה. התחושה שאנחנו מבזבזים את זמננו בעבודות שאנחנו לא אוהבים, עובדים שעות רבות מידי כדי להרוויח את לחמנו, מחפשים אחר העבודה המושלמת שתתאים לכישורים שלנו כל אלה מותירים אותנו בתחושות חוסר סיפוק, תסכול ודיסהרמוניה.
רוב הזמן ההתנהלות שלנו כעובדים היא אוטומטית. אנחנו מגיעים לעבודה, עושים את המוטל עלינו, נשאבים לתוך הפעולות היומיומיות הרבות שכל עבודה מייצרת, ומחכים ששעת הסיום תגיע כדי שנוכל להתחיל "לחיות". פעמים רבות אני שומעת אנשים אומרים "אני כל היום בעבודה, אין לי חיים!". ברור שהתחושה הזו של הפרדה בין חיים לעבודה היא מתכון בטוח לתחושות מיאוס, חוסר חשק וחוסר מוטיבציה בכל עבודה שהיא.
הדרך המקובלת להתייחס לעולם העבודה היא בתור כלי שמאפשר לנו להרוויח כסף לשם הישרדות. ברמה העובדתית יש בזה מן האמת אנחנו עובדים, מקבלים שכר, ואז קונים בעזרתו את מה שאנחנו צריכים. העניין הוא שבדיוק מתוך התפישה הזו הופיעה האמירה "העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו", שכן כל עוד הסיבה המרכזית שבגללה נעבוד תהיה הישרדותית, חוויות של מתח ולחץ יתלוו לחיי היומיום שלנו, מתוך המיקוד האובססיבי בסיפוק הצרכים שלנו (אני צריך לעבוד כדי שיהיה לי מה לאכול, איך לנסוע ממקום למקום, איך לשלם משכנתא, ואיך לקנות רכב חדש). במובן הזה אין הבדל מהותי בין אדם שמשכורתו נמוכה, בינונית או גבוהה, עני או עשיר - השאלה המשמעותית היחידה היא בשביל מה אני בכלל עובד? מה מניע אותי באמת?
בעידן המודרני והניו אייג'י השיח שנוגע להגשמה עצמית פופולרי ומכוון אותנו לעבר מציאת דרכים לבטא את הכישורים והיכולות שלנו בעולם העבודה. ההנחה הבסיסית היא שנועדנו להנות ממה שאנחנו עושים, וכאשר אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים, אנחנו יכולים גם להתפרנס ממשהו שעושה לנו טוב. אין כל רע בתפישה הזאת, פרט לעובדה שכמו התפישה ההישרדותית אף היא מתרכזת במה יעשה 'לי' טוב, איך 'אני' אוכל לקבל יותר מהעבודה שלי יותר סיפוק, יותר הגשמה, יותר כסף, יותר תחושות והרגשות נעימות. מה שלעתים קורה, הוא שאדם עובד בעבודה שהוא לא מרגיש מחובר אליה ברמת הביטוי הייחודי לו, ואז הוא סובל בה, משועמם, מרגיש מבוזבז, ושוב מנציח את התפישה החברתית שהעבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו.
משתתפים בתהליך הבריאה
מה שמעניין הוא שהדחף לעבוד וליצור בצורה פרודוקטיבית הוא דחף טבעי. כולנו אוהבים ליצור דברים חדשים יש כאלה שמבטאים זאת בבישול, ביצירת תכשיטים, בכתיבה, בריפוי או במיליוני דרכים אחרות. כלומר, הדחף לברוא, לבנות ולהיות יצירתיים הוא סוג של ניצוץ שטבוע בכל אחד ואחת מאיתנו. אנשים שלא עובדים תקופות ארוכות בשל אבטלה או מחלה יאמרו, ברוב המקרים, שהם מתגעגעים לעולם העבודה, שהם רוצים שוב להרגיש מועילים, לפגוש אנשים, לעשות משהו.
ברמה העמוקה ביותר, כשאנחנו עובדים אנחנו משתתפים בתהליך הבריאה. ניתן לחלק את פלא הבריאה לשני חלקים ישנו החלק שכבר קרה, בריאת האדם, החי, הצומח, הדומם, הכוכבים ושאר המסתורין האינסופי, וישנו החלק שנמצא בידיים שלנו. כל אדם שעובד הוא שותף פוטנציאלי בתהליך הבריאה. ככל שהיצירה שבה אנחנו שותפים משמעותית יותר לפלנטה כולה, כלומר מהווה שירות חשוב כך נחווה יותר תחושת משמעות בעשייה שלנו, מתוך העיקרון הפשוט של השתתפות כיוצרים בבריאת העולם. למשל, יצירה של מערכות חינוך שדואגות לטיפוח ילדינו היא המשך ישיר של הכוח שנתן בידינו את האפשרות להביא ילדים לעולם.
קיימת נקודת איזון מאד דקה ומעודנת שיש לשים אליה לב: כל עוד ההשתתפות שלנו בעולם העבודה מותנית בסיפוק הצרכים שלנו (רגשיים - "אני צריך להרגיש טוב בעבודה" או חומריים "אני עובד כדי לקבל כסף"), אנחנו עדיין מרוכזים בעצמנו. במקרים כאלה, סביר להניח שנפגוש נותני שירות בחנויות, משרדים או בכל מקום אחר שמבטאים את התסכול העמוק שלהם כלפי האנשים שהם משרתים, או מן הצד השני, נהיה אנחנו אלה שמגיעים לעבודה וסופרים את הדקות עד לסיומה. הדרך היחידה שבה העבודה (כל עבודה) יכולה להפוך למקור שמחה וסיפוק אמיתיים היא כאשר המיקוד שלנו הוא באחר הלקוח שאותו אנחנו משרתים, הבוס שאת צרכיו אנחנו ממלאים, הילדים שאותם אנחנו מלמדים, המטופלים שבהם אנחנו מטפלים.
רק העיקרון העמוק והישיר של אהבה ישחרר אותנו מקיבעון תרבותי וחברתי שיצר התניה מאד חזקה בתודעה שלנו שעבודה היא הכרח, מקור סבל, מקור מתח ומקור פרנסה. לאהבה אין זמן או מקום גם אם כרגע אני עובדת בעבודה שהיא אינה ההגשמה העילאית שלי כנשמה, אני עדיין יכולה לבחור לעשות אותה מתוך הקדשת תשומת לב מירבית לאחר שאותו אני משרתת. בדרך הזו עבודה הופכת לזכות לשרת, ובמובן הזה אין זה משנה את מי.
עבודה ככלי להתפתחות רוחנית
איכויות כמו משמעת עצמית, מחויבות, נאמנות, אכפתיות והתמדה הן חלק מאיכויות הנשמה שעבודה יכולה לעזור לנו לפתח. בהקשר הזה, כל עוד העבודה שלנו אינה כרוכה בפגיעה באחרים, היא יכולה להיות נתיב עבורנו להתפתחות ולשחרור מאנוכיות לעבר הפיכת עצמנו לאהבה מהלכת על שתיים. בעבודה המחויבות שלי היא לאחר ולכן אין זה משנה אם אני קופאית בסופר או מטפלת הוליסטית. ברגע שבו אני שוכחת שעבודה היא אתגר התפתחותי שהחיים חונכים אותי להתבגר לעברו, אז אני שוב מרוכזת במחשבות על עצמי (זה משעמם אותי, אין לי כוח, מתי זה ייגמר, זה לא באמת מתאים לי).
חשוב להבחין בין כניעה והתמסרות לעבודה מתוך אהבה ופתיחת הלב, לבין תחושה קורבנית שבה אני עושה את העבודה מתוך תחושת אין ברירה. כלומר, אם מתעורר בנו הדחף למצוא עבודה חדשה, להקים עסק משל עצמנו, למצוא דרך למזג בין ההגשמה העצמית שלנו לבין צורת השירות שלנו בעולם הרי זה מבורך. אולם, עד שזה קורה אין שום סיבה לסבול ולגרום לאנשים אחרים סבל מתוך כך שאנחנו לא באמת נותנים להם את כל כולנו במקום העבודה הנוכחי שלנו.
בסופו של דבר, כל הזדמנות להעניק לאחר היא הזדמנות עבורנו לחשוב על מישהו אחר מלבד עצמנו. מתוך כך אנחנו מתרחבים ורמות האכפתיות שלנו גדלות כל אלה ביחד סוללים את הדרך לפתיחה של הלב, ומתוך כך יוצרים נתיב של שמחה וסיפוק בחיים. נועדנו לאהוב, ומתוך כך עבודה היא עוד דרך אלוהית רוויית פליאה ויופי שמאפשרת לנו להגשים אהבה דרך שירות ונתינה.
תרגיל
בחנו את האופן שבו אתם עובדים כרגע בחייכם, רצוי בכתיבה. פרטו מהי העבודה שלכם, מהו התפקיד הייחודי לכם, מה בדיוק אתם עושים, מיהם מקבלי השירות שלכם, מהו השירות הייחודי שרק אתם נותנים. כתבו על הלקוחות שלכם מיהם, מה הם צריכים מכם, התמקדו בהם ככל האפשר, גלו עד כמה הם זקוקים לכם, ומתוך החמלה והראייה הזו, חיזרו לעבודה וגלו שאתם מתחילים לתפוש את הדברים בצורה שונה. למי שלא עובד כרגע מומלץ לבצע תרגול עם השאלה "באיזה אופן הייתי רוצה לשרת אחרים?".
דורית בר היא מדריכה להתפתחות אישית ורוחנית של יחידים וקבוצות, מאמנת אישית ועסקית, בוגרת לימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, טיפול משפחתי וזוגי, מנחה בכירה בשיטת 'האור הלבן' ובטכניקת 'השאלה', זמרת 'בהקטי', מנחה מפגשים של שירה, מוסיקה חיה וכתבים מקודשים.
'חכמת חיים קבוצת התפתחות לרוחניות מעשית' נפתחת בת"א ב- 2/11/10 (מפגש היכרות חווייתי מתקיים ב- 1/11/10)