למה רק אני לבד? כולם סביבי כבר הסתדרו בזוגות זוגות ואני לא מוצא/ת אפילו עם מי לצאת בשישי בערב. איך זה קורה שבחור/ה מוצלח/ת כמוני, עם נתוני פתיחה מרשימים וקריירה משגשגת עדיין לא מצא/ה פרטנר לחיים? נשמע לכם מוכר? האמת היא, שהסיבות להישארות לבד לא כל כך חשובות, וכדאי להתמקד בשאלה - איך אפשר לצאת מהפלונטר המתסכל הזה ולשנות את המצב?
כל אחד מאיתנו סוחב 'שק' גדול של חוויות מהעבר, טובות יותר או פחות, הקשורות באהבה, זוגיות, 'אקס מיתולוגי', ותקופות 'חשוכות' שאנו רוצים לשכוח. השק הזה התיישב על הלב שלנו, לוחץ ללא רחם על בית החזה ולפעמים מביא אותנו לידי דמעות. הוא גורם לנו רעד בידיים, הזעה והתרגשות כשאנו מדברים עם מישהו שמוצא חן בעינינו, הוא מתעורר באמצע הלילה ומאיים עלינו, ואנו מביאים אותו איתנו לכל מקום, לכל דייט ראשון, ולכל מערכת יחסים חדשה.
ככל שעוברות השנים, השק הזה הולך ותופח, מתמלא באכזבות נוספות, בהתרגשות ש'הנה זה קורה' ואז מיד ב'שוב הוא לא התקשר', והכבדות הזו גורמת לנו להתרחק יותר ויותר מהיעד המיוחל... כשאנו פוגשים כבר מישהו שמעורר פרפר או שניים בבטן, מיד הגוף מאותת לנו: 'זהירות! הלב בסכנה, אתם עלולים להיפגע' במקום להשאיר את הנתיב הזה פנוי להתרגשות והתאהבות.
עם הזמן אנו מתקבעים על ההרגלים שלנו, הדרישות שלנו מבן הזוג הפוטנציאלי עולות, ומאידך רמת הגמישות ויצר ההרפתקנות נמצאים במגמת ירידה. כבר התנסינו באינספור פגישות, יצאנו מזוגיות, נכנסנו לחדשה, והלב נשבר שוב ושוב...
הניחו למוחכם הקודח
דייטינג והכרויות חדשות, אפילו יציאה לבר - כל מה שבעבר היה לנו סתם כיף - הופך בהדרגה ל'עול', ל'צריך כבר' ואף 'למטלה'. בדרך לזוגיות המיוחלת אנו מאבדים את ההנאה שבלהכיר מישהו חדש, להתרגש ולצפות לפגישה, ומגיעים לדייט עם השק הכבד ההוא של דעות קדומות, לחץ, פחד להיפגע, תסכול, בושה וחוסר בטחון.
תארו לעצמכם איך ייראה מישהו שמגיע ככה לפגישה ראשונה - קשה להאמין שנתאהב בו... בואו נסתכל לרגע על בחור כזה יושב מולנו: הוא לבוש טיפ-טופ, מחייך במבוכה וניכר עליו שהוא לחוץ.
מבטו מביט סביב כמחפש אחר משהו, ידיו משחקות מבלי משים במפית, הוא בקושי נושם, רגליו המשוכלות לוחצות אחת את השנייה, צווארו מתוח ומוחו קודח - 'האם אני מוצא חן בעיניה? 'למה אמרתי את השטות הזאת?', ובסופו של דבר - 'נו, מתי זה ייגמר?'...
אם רק היה שם לב לרגע לגופו, נושם, מרפה את המתח ומסכים להתרגש, אולי היה מתפנה לראות באמת את מי שנמצאת מולו, שבטח מתרגשת גם היא, ומאפשר למשהו חדש לגעת בו. אדישות, חביבות יתר, סנוביזם, בררנות ולחץ, הן כולם הרגלים ומסכות שאימצנו לנו עם הזמן במטרה אחת: לא להיפגע.
הקרינו שמחת חיים
בשנות העשרים לחיינו, כשרק רצינו לבלות, נקרו בדרכנו כך וכך אפשרויות להכיר בני זוג, אך חתונה ו'התמסדות' היו משהו שנתפס מבחינתנו ככבד וכדבר האחרון שעניין אותנו. ככל שחולפות השנים, מעגלי ההכרות מצטמצמים באופן טבעי ואנו שוקעים בעבודה ובמרוץ הידוע של החיים, וכך, מי שנותר פנוי מתקשה להכיר אנשים חדשים ומתחיל לחפש זוגיות דרך חברים ובעיקר דרך האינטרנט.
עם כל הכבוד למדיום הממוחשב, אתם לא מתגעגעים קצת לתחושה של לראות מישהי, להידלק עליה, להתגבר על המבוכה ולבקש טלפון? אולי במקום לשבת על המחשב ולגלוש בין פרופילים כדאי קצת לצאת, להסתובב, להכיר?
נכון שכבר מזמן אתם רוצים ללמוד שפה רומנטית כמו צרפתית, לרקוד סלסה או להצטרף לקבוצת רכיבה על אופניים, ו'לא הגעתם לזה' כי אתם עסוקים מידי/ אין לכם כסף/ אתם עייפים? נכון שאתם קצת מקנאים לפעמים בחבר'ה האלה שחולפים על פניכם ברמזור על אופניים ולא תקועים באוטו כמוכם? ומה עם אלה שמתאמנים בקפוארה על שפת הים?
הצעד הראשון ביציאה מהפלונטר, הוא לצאת ולשנות. כאשר המטרה שלכם תהיה הנאה, תשוב אליכם שמחת החיים, זה ימלא כל תא בגופכם בהתלהבות, וזה מה שתקרינו כלפי חוץ יכול להיות שבדיוק את הדבר הזה מחפש כל מי שחש בודד בסביבה שלכם.
מיה מיטב-מגן היא תרפיסטית במגע בשיטת ספלטר