ברמת הנשמה

על חשיבות ומשמעות החיים בגוף הרחבתי במאמר הקודם שעסק בזיהוי התמיכה כמרכיב הבסיסי ביכולת שלנו לשחרר. אלא שהחיים בגוף קוראים לנו להעמיק ולבקש לעצמנו את החיים על ציר האמצע של הגוף.

שלא כמו במבנים הנדסיים (בניין או כל גוף גולמי אחר), לנו בני האדם ניתנה אפשרות ליצירת מודעות שאיתה אנחנו יכולים להביא את עצמנו לנוכחות באמצע המבנה שלנו באופן מובחן, מאשר הנוכחות הקבועה והאוטומטית שלנו בחלקים החיצוניים של הגוף. החיים האוטומטיים שלנו בשרוולים ולא בליבת הגוף מובילים אותנו ומנהלים אותנו בפן הרגשי, שהוא פן תגובתי בעיקרו. למשל, כשמישהו מסביר לי משהו אני מגיב אליו עם המחשבה שלי. כשמישהו מבטא רגש כלפיי אני מגיב ברגש משלי.

החיים על ציר האמצע של הגוף מציעים קיום אחר שאינו מזוהה עם מחשבה או עם רגש. זהו קיום של הרובד שאיננו מאופיין על ידי היכולות, הכישורים, הכישרונות, האופי וכל שאר האפיונים שיש לבן אנוש. זהו רובד קיומי עם איכות יותר בראשיתית. אני קורא לרובד הזה "הרובד הנשמתי" כיוון שזה הרובד שמבטא את המקור הקיומי שלנו - הרוח מחד והחומר (האדמה) מן הצד השני שיוצרים יחד חיים עם פוטנציאל למודעות קיומית. החיים באמצעו של המבנה שלנו משמעם מודעות קיומית של הרמה הנשמתית.

כאמור, את חיי היומיום רובנו מנהלים מהחלקים החיצוניים שלנו – השרירים החזקים החיצוניים שבנויים לעשות את התנועות הגדולות. גם כשאנחנו כבר מצליחים להיות מעט בתוך הגוף, כלומר בהיבט הפיזי של הקיום, עדיין אנחנו לא במרחב הפנימי של ציר האמצע – במקום של המהות שלנו, וממנו מתחילים לפעול.

בזהירות אפשר להגיד שגוף המחניק לאורך זמן את מהותו (ואת המודעות שלו) נדון בסופו של דבר לכליה מהירה יותר. ומה קורה לעולם שבו גופים רבים כל כך פועלים שלא מתוך מהותם? חלקים רבים של היקום נלחמים זה בזה על מנת להשמיד. האם יש דרך אחרת לקיום? האם כל חלק בעולם יכול לפעול בנפרד אבל גם בהרמוניה ובשילוב כוחות עם החלקים האחרים? האם אנחנו יודעים לעשות את זה בגופנו? האם אנו יכולים לחיות מתוך מרחב האמצע שלנו כדי לראות את יכולת השיתוף הזו? האם אנחנו יכולים, כל אחד עם עצמו אבל גם כחלק ממדינה שנמצאת בעולם, להתעורר ולקחת אחריות על הפעילות שלנו, על פיתוח מודעות כדי להביא את המערכות שלנו לפעול יחד?

ציר האמצע (ר' תמונה) הוא הציר המרכזי הנמצא במפגש שני המישורים החוצים את הגוף.

המישור הראשון חוצה את הגוף בין החזית לצד האחורי.

המישור השני חוצה את הגוף בין צד ימין לצד שמאל.

מפגש המישורים החוצים הנמצאים ב-90 מעלות האחד לשני, מתחיל בנקודה העליונה ביותר בקודקוד ומסתיים בגוף באמצע קרקעית האגן בנקודת הפירינאום.

בהסתכלות על הגוף מהצד נראה את הציר עובר בהמשך כלפי מטה מהקודקוד בקו האוזניים, אח"כ הוא מתלכד עם שיא הקשת הצווארית ובגוף "מאורגן" המשך הציר יהיה על קו הכתפיים. בבית החזה הוא עובר קדימה לעמוד השדרה ומתלכד שוב עם עמוד השדרה במותן. בהמשכו הוא ייראה על קו מפרקי הירך ובגוף הוא מסתיים בנקודת הפירינאום.

כעת נסתכל על ציר האמצע של כל רגל: נתחיל מהמישור החוצה את הרגל בין קדימה לאחורה: נסתכל עליו מהפרופיל ונראה שהוא פוגש את הקרסול ובסופו את קדמת העקב.

נסתכל עכשיו על המישור החוצה את הרגל מבחינת ימין ושמאל. בכף הרגל נראה שהוא עובר בסמיכות לאצבע השנייה וכמובן באמצע העקב.

כשמשלבים את שני המישורים החוצים של הרגל אחד על השני ב-90 מעלות אחד לשני – נקודת החיבור התחתונה שלהם המציינת את סוף ציר האמצע, תהיה על קדמת העקב בכל כף רגל.

כיצד ציר האמצע קשור לגב?

מכיוון שרובנו חיים לא בציר המרכזי שלנו, נדחף הגב התחתון קדימה וכך אנחנו "מאבדים" את האחורה שלנו. האמצע גם הוא נדחף קדימה וכך אנחנו מאבדים את הקיום באמצע של עצמנו ומה שנותר זה להיות בקדימה – מאוד בקדימה, ביותר מדי קדימה עד שזה יוצר לחץ על חוליות בעמוד השדרה. ועוד קודם לכך הוא יוצר כיווץ כרוני של שרירים בגב התחתון ואלה לוחצים על עצב, אם באופן ישיר ואם דרך הדחיפה קדימה של הדיסק שבין החוליות באזור הנדחף.

כשאדם יודע לזהות את האדמה כגורם התומך הוא "נותן" את משקלו לאדמה ללא החזקות מיותרות, האדמה מצידה נותנת קונטרה ולמעשה מחזירה לו בחזרה את כל מה שהוא נותן. ככל שהוא "נותן יותר" את עצמו כך הוא מקבל את עצמו בחזרה. ככל שהוא מחזיק על ידי כיווצי שרירים (מתוך כך שהוא לא מזהה את התמיכה למרות שהאדמה עדיין תומכת), הוא לא יכול לזהות את התמיכה שלה ולכן הוא לא נהנה מהאנרגיה החוזרת ובהילוכו הוא נראה כמי שלא סומך על אף אחד מלבד על עצמו.

אדם כזה לעולם לא יוכל למצוא את ציר האמצע משום שללא זיהוי התמיכה אין שחרור, וללא שחרור האמצע אינו יכול להופיע כמקום נפרד מהקדימה והאחורה שלו. ללא היכולת לשחרר לא יכולה להיוולד המודעות התחושתית של הקיום באמצע כמקום מובחן.

איך מגיעים למודעות תחושתית של הקיום באמצע?

עבור רובנו, שחיים בקדמת הגוף, מדובר בתהליך למידה בכל הרבדים. כאשר נלמד לזהות את התמיכה נוכל לחוות אותה. מתוך חוויית זיהוי התמיכה נלמד לשחרר. השחרור יוליד את היכולת להבחין בין מישורי הגוף ואת זיהוי ציר האמצע ועומק הגוף. הזיהוי הזה הוא בדרך כלל תוצאה של קבלת עזרה חיצונית.

על העזרה הנחוצה כדי להגיע למצב של פעולה והוויה מתוך האמצע ועל הלימוד ההדרגתי שמנחה כיצד להשתמש בציר המרכזי ארחיב במאמר הבא.

*הכותב מורה ומטפל בשיטת בחט - טיפול במגע ותנועה. הוסמך בשיטת פאולה, "רולפינג" ושיטת טרייגר.