אמא אדמה

מימוש פוטנציאל החיים בתוך הגוף קשור קשר הדוק לאהבה או להיעדרה. האהבה, ובעיקר אהבת אם לתינוקה, שהיא האהבה הראשונית ביותר, הבסיסית, היא זו הקובעת להמשך חיינו את דפוסי התנהלותנו הרגשית והגופנית. לאהבה יש ביטוי גופני קריטי. כשיש אהבה אין בגוף כיווצי שרירים שיוצרים חסימות של זרימה (זרימת דם, זרימה עצבית, זרימה של מודעות, זרימה של אינפורמציה) וגם אין קריסה (חולשה) של שרירים.

אהבה, כל אהבה (אנו מתרכזים במאמר זה באהבת אם), מבטאת חיבור, חיבור לאדמה (בסיס התמיכה והקיום שלנו) וחיבור לכל קיום אחר שנמצא איתנו כאן. בטבע נולדים צאצאים שזמן התלות חסרת הישע שלהם קצר בהרבה מאשר אצל תינוקות, שעד סוף שנת חייהם הראשונה (ולעתים גם מעבר לכך) אינם מסוגלים ללכת ובוודאי שלא לדאוג לעצמם למזון. תינוק תלוי בהוריו ויותר מכל באימו, וברור שבמרווח הזמן עד להיותו עצמאי הוא אמור לספוג ממנה אינפורמציה רבה.

לא אתעכב על האינפורמציה החשובה מכול – האהבה הטהורה שמגיעה מערוץ זרימה שנפתח אצל האם עם לידתו של בנה ואמור להיות פתוח אליו לעולם. ראוי רק לזכור כי במציאות לפעמים הערוץ הזה לא נפתח אצל כל האמהות או נפתח רק חלקית, וברור שיש לכך השלכות קרדינליות על מצבו (הנפשי והגופני) המיידי של התינוק וגם על מצבו של הבוגר שיהפוך להיות. במאמר זה אתרכז רק בפן הפיזי של העברת אינפורמציית התמיכה וחשיבותה.

גרביטציה (כוח המשיכה) היא הכוח שמאפשר לנו קיום פיזי. כוח זה פועל עלינו באופן כפול: הוא מושך אותנו למרכז כדור הארץ והוא גם הגורם לקונטרה (ההתנגדות) שהאדמה נותנת לגוף שלנו במפגש איתה. בין שני הכוחות האלה - המשיכה וההתנגדות (קונטרה) שנותנת לנו האדמה, מופיעה תחושת הקיום הפיזית. ללא אחד מכוחות אלה היא אינה יכולה להתקיים (למשל, בחללית שמשייטת בחלל כוח המשיכה קטן מאוד ובהתאם הולכת ויורדת תחושת הקיום הפיזי של האסטרונאוטים).

כפי שצוין קודם, בשנה הראשונה לחייו של התינוק אמורה אמו להעביר לו אינפורמציה של אהבה, אבל לא רק. אם אמורה להעביר לתינוקה אינפורמציה נוספת לא פחות חשובה וקריטית: את האינפורמציה שיוצרת את תחושת הקיום הפיזי – את הקונטרה הקבועה שהאדמה מספקת כנגד המשקל שלנו. אם שיודעת לחוות בעצמה את החיבור לאדמה ואת התמיכה שהיא מקבלת ממנה באופן קבוע, תדע להעביר את החוויה הזו גם לתינוקה. אם שאינה מודעת לחיבור הקבוע אל האדמה ולתמיכה מעבירה לתינוק את האינפורמציה ההפוכה בדיוק: שכדי להתקיים צריך לכווץ, צריך להפעיל במאמץ את השרירים.

חוויית התמיכה היא תולדה של התארגנות נכונה בתוך שדה הגרביטציה. ההתארגנות הנכונה של הגוף היא זו שתנתב את כוח הכובד לזרום דרך אמצע המבנה הפיזיקלי שלו בדרכו אל האדמה. במצב כזה הקונטרה שהאדמה מחזירה תעבור בדיוק לאורך אותו ציר מרכזי של המבנה הפיזיקלי ותקנה לנו תחושת קלות וזקיפות חסרות מאמץ.

כמה מאיתנו אכן מקבלים את האינפורמציה הזו? מי מאיתנו יודע היכן בגוף עובר אותו ציר מרכזי? היכן הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים? כמעט אף אחד אינו יודע על כך דבר משום שבהכללה – האמהות שלנו לא יודעות על כך דבר וגם המורים בבית ספר אינם יודעים על כך דבר. ומדוע ואיך האינפורמציה הזו כל כך בסיסית וכל כך קשורה לנושא כאבי גב ולנושא מימוש הפוטנציאל האנושי?

כי כאשר האינפורמציה הזו לא רק מועברת תיאורטית אלא מופנמת כצורת שימוש נכונה בגוף, היא מביאה לידי מימוש את הפוטנציאל הכי גבוה שלנו – הפוטנציאל להיות מודעים לקיום המלא, האפשרות להיות מי שאנחנו בפנימיות שלנו ולפעול מתוך המקום הזה. עם הפנמת האינפורמציה הזו אנו רוכשים מחדש את האפשרות לפעול מתוך המקום של המהות הקיומית שלנו הנמצאת בתוך הגוף הפיזיקלי, לעומת ההתנהלות הרגילה של רובנו הנעשית מתוך הרבדים החיצוניים כמו היכולות, הכישורים, המחשבות, הרצונות והחשקים.

אז איך מעבירים את האינפורמציה שמלמדת ראשית לזהות את הקיום הגופני (זיהוי התמיכה) ואחר כך מלמדת לחיות בכל הגוף, להיות קיימים תחושתית באמצע של הגוף ולבצע פעולות שמתחילות מהאמצע הזה?

התשובה נעוצה כמובן בהתנהגות האם וביכולת שלה להעביר לתינוק חוויית תמיכה. כשאם נושאת את התינוק על ידיה היא מחברת אותו לגוף שלה. כשאם חווה בעצמה את התמיכה שהיא מקבלת מהאדמה היא יכולה להעביר את התחושה לתינוק על ידי תנודות. מהות התנודות היא דחיפת האדמה ברכות כדי לחוות את הקונטרה שדוחפת את הגוף בחזרה ונותנת תחושת קיום פיזי חזקה. התחושה הזו שחשה האם מועברת לתינוק ומרגיעה אותו.

מבחינה מכנית, ההבדל בין תנודה נכונה לתנודה "לא טובה" הוא שכשאם חשה את האדמה והיא "דוחפת" אותה על ידי יישור הברכיים - מי שזזה זו היא ולא האדמה. האם זזה כי האדמה נתנה קונטרה לדחיפה והגבירה את תחושת הקיום הפיזי שלה. התינוק שצמוד אליה חווה אותו דבר וכמו שהאם נרגעת מהתנודה המחברת לאדמה כך גם הוא.

אם שלא כל כך מצליחה להרגיע את תינוקה כנראה אינה מזהה במהלך התנודתי הזה את האדמה. היא מנדנדת את התינוק, שלא לומר מטלטלת אותו, במחשבה שזה עשוי להרגיע אותו כי כך היא ראתה שכולן עושות ואין מי שיסביר ומי שילמד אותה אחרת. וכשהיא לחוצה עם תינוק בוכה על הידיים זה ודאי לא הרגע להתחיל ללמוד לחוש את עצמה בזכות הקונטרה שהאדמה נותנת לה.

אז שתי האמהות, זו המודעת לתמיכה שהיא מקבלת מהאדמה וזו שלא, מנדנדות את תינוקיהן. למתבונן נראות התנועות של שתיהן די דומות אבל האיכות שלהן שונה לחלוטין. האם שאינה יודעת, שריריה מכווצים, הם לא חווים תמיכה, האדמה בכלל לא נמצאת שם. מה שיש הם אם לחוצה ותינוק לא רגוע.

ואילו אצל האם שיודעת לזהות את האדמה כתומכת – הכול הולך יותר בקלות וממילא השרירים שלה פחות מתאמצים. בכל תנודה היא מזהה את התמיכה והתחושה הזו מאפשרת שחרור שרירים. כשהיא נינוחה, משוחררת ולא מכווצת, פנויה האם הזו להקשיב בתשומת לב רבה יותר לתינוק ולמסרים שהוא מעביר לה, היא פנויה יותר להרגיע אותו גם על ידי מסרים קוליים שלה והיא מסוגלת מהר יותר לפתור את המצוקה שלו.

החיבור שלנו לאדמה לעיתים קרובות מדי הוא רעיוני בלבד ולא מקבל ממשות בגוף. אלה מאיתנו שבונים בניינים מכירים היטב את המשמעות של תמיכה פיזית. הם מבינים שכל מבנה זקוק לתמיכה ושכל התמיכה בעולם בסופו של דבר באה מהאדמה וכל השאר הוא איך להעביר את התמיכה הזו לכל נקודה במבנה.

הגוף שלנו אינו שונה מבחינה זו מכל מבנה הנדסי אחר, אבל האינפורמציה כיצד להעביר את התמיכה מהאדמה לכל נקודה שלו אינה נלמדת בשום מקום. זה נכון שהגוף שלנו מסתדר גם כך, אבל כל כך הרבה פעמים הוא לא מסתדר טוב ורחוק מאוד ממימוש הפוטנציאל שלו.

הכותב מורה ומטפל בשיטת בחט - טיפול במגע ותנועה. הוסמך
בשיטת פאולה, "רולפינג" ושיטת טרייגר.