וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

40 שנה במדבר

אריאל מילאן כרמלי

6.9.2010 / 8:25

מה בעצם עשיתי בכל השנים שבהן למדתי, עבדתי, בניתי קריירה, התחתנתי וגידלתי ילדים? גיל 40 - משבר או הזדמנות לצמיחה?

משהו משתנה. פתאום העולם נראה אחרת ומתעוררות שאלות שלא היו בי קודם. אני מביט לאחור. מה בעצם עשיתי בכל השנים שבהן למדתי, עבדתי, בניתי קריירה, התחתנתי וגידלתי ילדים? מתוך איזו הבנה ואיזו מודעות יצרתי את המציאות שלי? הרגשתי לעתים שפעלתי על אוטומט, הייתי לכוד בתוך 'מעגל העשייה'.

העבודה לא היתה רק עבודה, היא גם הגדירה אותי - מי אני, מה אני שווה ועד כמה אני חשוב. הכוחות הפנימיים שהניעו אותי ללמוד באוניברסיטה, לבנות קריירה ולהגיע לאנשהו, היו חזקים כל כך, שאף טלטלה חיצונית לא היתה משנה את מסלול חיי. אפילו חיי המשפחה והאבהות נראו לפעמים כמטלות הישרדותיות, וצרכיי שלי, אם בכלל יכולתי לחוש בהם, הצטמצמו לעומתם למינימום.

למעשה, לפני 'משבר גיל 40' לא היתה לי שום אפשרות להתבונן בחיי מתוך הבנה חדשה. כמובן שתמיד היו שיחות עם חברים, בני משפחה ועמיתים על החמצת החיים, על עבודה רבה מדי, ועל 'המשמעות האמיתית של הכסף והמעמד', אך בשורה התחתונה, היו אלה רק דיבורים. לא היה חיבור אמיתי בין ההבנה הרציונלית לבין החוויה הישירה של האמת, ושל הכאב הכרוך בחיים מיום-ליום ובניתוק ממשהו גדול יותר מהאדם. זה אולי נשמע מאוד רוחני ואזוטרי, אבל בסך הכל מדובר כאן על ראייה צלולה יותר של החיים.

העבר תמיד אתנו

אז מה שינתה אותה 'הבנה חדשה'? לא הרבה, מפני שהשינוי בתוכנו מתרחש לאט כל כך. אנו סוחבים מטען רב, והדבר מקבע אותנו בעבר ומקשה עלינו להרפות מדפוסים, מפחדים ומצרכים ישנים. לבו של העניין הוא אותו קשר ל'כל', שהיה כנראה לכולנו כשרק נולדנו, לפני טלטלות החיים. נראה שאפילו נועדנו לאבד את אותו חיבור, את אותה תחושה עמוקה של שייכות, רק כדי שנוכל לגלותם שוב, במה שניתן לכנות 'לידה שנייה' או 'התעוררות'. אבל גם לאחר מכן, העבר תמיד צף ועולה, ואנו מאבדים את החיבור שוב ושוב, אבל עכשיו לפחות טעמנו ממנו, והצורך למלא את הכמיהה הזו נותר.

כשאני חש בתוכי את אותה בהירות, אני מזהה את חוויית השייכות. באותם רגעים, כל החלקים מתחברים; הכל פשוט וברור. אני לא מתכוון לשייכות לאיזה מועדון, לקבוצה, לדת או לאידאולוגיה. לא, זוהי שייכות פשוטה הרבה יותר. זו השייכות שפשוט קיימת... בכל פשטותה. ברגעים כאלה מתבהר אפילו שאין טוב ורע, אין נכון ולא נכון - הכל שייך לשלם אחד. אבל בדרך כלל הם חולפים מהר, ובמקומם שבים ועולים ההישרדות, הספקות והפחדים. העבודה נמשכת, בניסיון להבין את החיים ואת תפקידי בתוכם.

אז מה משנה המשבר המפורסם של גיל 40, שנראה כי הוא נוגע באנשים רבים כל כך? ובכן, בתחילה נראה לפעמים שהחיים קשים יותר מאשר קודם. הגיל, מגבלות הגוף והמודעות למוות אמנם ניכרים יותר, אבל אין ספק שלא הייתי רוצה לחזור לאחור ולהמשיך לבזבז את חיי כמו פעם.

לא, אני נהנה מהחיפוש הבלתי מתפשר אחר בהירות, חיבור והבנה עמוקים יותר, ועדיין ממשיך לתפקד בחיי היומיום, הילדים, בשו?ק, במקום בו מתרחשים כל הסיפורים וחוזרים על עצמם שוב ושוב. אני משתתף בשגרה היומיומית הזו, המכילה בתוכה את 'החיים', רק לא את החיים בשלמותם. אני אסיר תודה על משבר גיל ה-40 שלי, שבזכותו אני מסוגל להכיר בכך.

*הכותב הוא מנחה, תרפיסט ומאפשר תהליכי מודעות ליחידים וקבוצות. מעביר מפגשי ייעוץ אישיים ומנחה קורסים וסדנאות. בעבודתו הוא משתמש בכלים מגוונים המגיעים מעולמות שונים - חקירה, טיפול מילולי, ועבודה עם הגוף והנשימה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully