להיות ואן גוך

הוא בוער לנו בבטן ואומר לנו שאנחנו חייבים להתבטא. הוא בועט בנו כשאנחנו נכנעים לפחדים ומוסכמות חברתיות, הוא מלא באנרגיית חיים יצירתית ומשתלחת שמבקשת שנגלה את המתנה הייחודית שלנו לעולם ונגשים את עצמנו – זהו הדחף היצירתי! הכמיהה לגלם ולהגשים יופי ייחודי שנובע מתוכנו באינסוף צורות – מבישול, דרך מערכות יחסים, קריירה ופרנסה, אמנות, כתיבה ועוד.

אנחנו יכולים לזהות אותו דווקא מתוך המחשבות הטורדניות הכל כך מוכרות לנו – כמו: "אני לא יכול", "אין סיכוי שאני אצליח", "אני לא מספיק שווה", "יש טובים ממני", "אין לי כוח", "אני עייפה מהחיים". כל אחת מהמחשבות הללו טומנת בחובה סוד גדול – אם נחדור לתוכו נגלה את אותו דחף בריאה שאלוהים בעצמו טמן בלבנו. האמת היא שגם אנחנו נועדנו לברוא, אמנם איננו יכולים לברוא עצים או שמיים, אבל אנחנו יכולים לברוא את עצמנו. לשם כך, יהיה עלינו להתבונן פנימה, להקשיב מה רוצה להיוולד וללכת על זה בכל העוצמה - כמו בולדוזרים! אם נהגה לרגע ביצירתם של כל הכוכבים, היקומים והגלקסיות, נגלה שבמסתורין טמונה עוצמת הדחף שדרושה מאיתנו כדי לאפשר לעצמנו האמיתי להתבטא בעולם בכל דרך שבה הוא מבקש.

התרגלנו לחבר את המושג 'יצירתיות' לאמנות, ציור, פיסול וכדומה. אולם, בכל רגע אנחנו יכולים להיות יצירתיים – בניהול, בהורות, בהקשבה, בסקס, בכל דבר. ועדיין, בכל אחד מאיתנו קיים ניצוץ ייחודי, תפקיד, יעוד שמבקש להיוולד דווקא דרכנו. הוא כבר שם, אנחנו רק צריכים להיענות לו. להתגבר על כל הפחדים שבדרך, ולאפשר לו למלא אותנו בחוויית חיים אחרת, מלאה, שלמה, אקסטטית ורווית חדווה.

נסו לרגע לדמיין איך היו נראים חיינו והעולם כולו – אם כל אחד מאיתנו היה עוסק רק במה שהוא אוהב באמת. איך היינו מרגישים אם היינו קמים כל בוקר מתוך הידיעה שאנחנו עומדים להקדיש את כל הכישורים והיכולות שלנו כדי לברוא עולם טוב יותר. החיים נתנו לכל אחד מאיתנו אשכול מיוחד של מתנות – נטיות, משיכות, כשרונות, אהבות, דברים שמרגשים אותנו, גאונות חד פעמית, איכויות עמוקות, כל אלה יכולים להפוך להיות הדבר שממנו אנחנו מתפרנסים. במצב הזה בהכרח נחיה חיים הרמוניים ומאוזנים יותר, שלא יכללו בתוכם את הפחדים ההישרדותיים שפעמים רבות מונעים מאיתנו ללכת עד הסוף עם מה שאנחנו יודעים שנועדנו לעשות.

ההתגברות על הפחד היא השיעור החשוב ביותר שלנו כאנושות בנקודת הזמן הנוכחית - ההבנה שיותר חשוב שנהיה מחוברים לעצמנו מאשר שיהיה לנו רכוש מכל סוג. זה דורש אומץ, תעוזה, פעולה בלתי נלאית, התגברות על עייפות וחוסר אנרגיה, שחרור של תפישות עצמיות שליליות. העניין הוא שהדחף היצירתי עצמו אוגר בתוכו ריפוי ושחרור מכל מה שציינו כאן. עצם ההיענות לדחף לפעול בצורות חדשות, ממלאת אותנו באנרגיה, בשמחה, באמון, בידיעה, ואז הפחד הופך להיות חוויה רחוקה שייחסנו לה חשיבות כל עוד לא נענינו בטוטאליות לאותו דחף. כלומר, כל עוד נזדהה עם הפחד – הוא ימלא את כל ישותנו ולא נפעל, לעומת זאת, ברגע שבו נפעל – הפחד יתגמד ויקבל את מימדיו האמיתיים כקטן יותר מאיתנו ומהדחף המולד לגדול ולהתפתח.

כשהחלטתי לעזוב את תחום הניהול והשיווק ולהקדיש את חיי להדרכה של יחידים וקבוצות בתחום האישי והרוחני – התמלאתי בכל כך הרבה אנרגיה יצירתית, שופעת חיים, רוויה באקסטזה, ומתוך האנרגיה הזו נולד גם הכוח לשחרר ולרפא פחדים ועכבות שפגשתי בתוכי. זהו מהלך של חיים או מוות – כל עוד אנחנו לא נותנים לדחפים האותנטיים להתבטא דרכנו אנחנו חיים באופן חלקי בלבד. היענות לקריאה העמוקה ליצור, לברוא, לחדש, לתת היא טעם החיים. או אז, אנחנו משתתפים בתהליך הבריאה האלוהי, תורמים את חלקנו ליצירת עולם טוב יותר, שמונע על ידי אהבה ולא על ידי פחד.

אקט האהבה הראשון שדרוש כאן הוא אהבה עצמית, כבוד עמוק למה שרוצה לעבור דרכנו. ברגע שהצעד הראשון נעשה, כל השאר ממשיך לקרות כמו סוג של רכבת הרים שלוקחת את נוסעיה בדרך אל הלא נודע. בגלל שמדובר בדחף יצירתי, הוא לא חושף את כולו בפנינו בבת אחת, אלא כל פעם מגלה לנו רק את הצעד הבא.

אחריות היא מילת מפתח בהקשר של השתתפות בתהליך הבריאה – כשאנחנו מסכימים לעבוד ולעשות רק את מה שאנחנו אוהבים, אנחנו מגלים אחריות כלפי עצמנו וכלפי היקום כולו. אנחנו מבינים שהמשמעות העמוקה של החיים אינה ביטחון והישרדות, אלא שיש בהם יותר מכך, שהם רוצים שנהנה באמת, שנחיה במלוא הפוטנציאל שלנו, שנחווה סיפוק, שלמות ואושר, שנאהב ולא נפחד.

כיצד נעיר את הדחף היצירתי? ניתן לו להשתולל, לנוע בחופשיות ולהפעיל אותנו. ברגע שזה קורה מתחילה תנועה בלתי ניתנת לעצירה שסוחפת אותנו לתוכה, וממלאת אותנו בעוד ועוד אנרגיה ורצון להמשיך. דיכוי או הדחקה הם הכוחות ההפוכים לתנועה הזו – ברגע שאנחנו מדכאים משיכות יצירתיות שלנו ("אני מאד רוצה ללמוד... אבל.... זה לא אפשרי" או "החלום שלי הוא לשיר אבל יש כבר מספיק זמרות בעולם..."), אנחנו יוצרים עצירה של הזרימה הטבעית בתוכנו. דיכוי הוא רעל עבור אותו ניצוץ אלוהי שנטמן בנו, הוא מכלה ומשתק אותו.

אחת המגבלות הנפוצות שאנחנו עשויים לפגוש בתוכנו היא החשש שהיצירה שלנו לא תתקבל או לא תזכה להדים חיוביים. אני אומרת – מה זה משנה? סוקרטס, פילוסוף והוגה דעות גדול מתקופת יוון העתיקה, לא זכה להכרה בתקופתו, הוא הורעל למוות בגין תורתו על ידי מנהיגי אתונה, ושבע מאות שנה לאחר מכן ועד היום תורתו נלמדת באינסוף דרכים וצורות בעולם כולו. ארתור רמבו, משורר צרפתי מהמאה ה- 19, הוציא את ספרו "עונה בגיהנום" בהוצאה פרטית וקטנה של כמה עשרות ספרים, שלא התקבלו על ידי עולם האמנות דאז. כיום הוא נחשב למשורר ששירתו מהווה נקודת מפנה היסטורית, וספרו "עונה בגיהנום" נחשב ליצירת מופת בשירה המודרנית. באותו אופן, וינסנט ואן גוך, מחשובי הציירם האירופאיים, חי בדלות ועוני כל חייו, ורק כעשר שנים לאחר מותו החל זוכה בהערכה וכבוד.

סוקרטס, רמבו, ואן גוך ועוד יוצרים רבים מופלאים ומעוררי השראה, פשוט עשו את מה שהם אוהבים. הם ויתרו על מעמד, כסף, יציבות, הכרה, ואפילו על חייהם, מתוך היענות לצו הפנימי להעניק את מתנתם הייחודית. הם לא עשו זאת כדי לקבל משהו בתמורה, אלא רק כדי לחיות את חייהם תוך מימוש של מלוא הפוטנציאל שהיה גלום בכל אחד מהם.

איך נזהה את המתנה הייחודית שלנו? עלינו להקשיב. הדחף היצירתי יתבטא כקול פנימי שמבקש מאיתנו לפעול בצורות חדשות, לנוע בכיוונים לא צפויים, לעשות את מה שעושה לנו ממש טוב, את מה שמרגש אותנו וממלא אותנו במשמעות. זה קול עדין שקורא לנו להביא משהו חדש ולחלוק אותו עם העולם. האנרגיה שלו ילדית, שובבה, חסרת מגבלה, מלאה באמון וידיעה, משוחררת ממחשבות ותפישות מגבילות.

כדי שנוכל לזהות את המתנה הייחודית עלינו להרפות, גם מהפחד ההישרדותי וגם ממה שכל כך מוכר לנו בחיים – היציבות הממוסדת שכה התרגלנו אליה. עלינו להטות את אוזנינו למה שחפץ לבנו – אנחנו אומרים "אני מוכן לוותר על מה שיידרש, רק כדי שהחיים שלי יהיו מלאים, שלמים ואמיתיים". כשאנחנו עושים זאת, אנחנו הופכים להיות מתנה לעולם, מקור השראה ומקור הענקה. שמש אמיתית.

השלב הראשון בהתמזגות עם הדחף היצירתי יהיה לזהות אותו, לשאול אותו מה הוא רוצה מאיתנו בתקופה הקרובה בחיינו. ולכן החלק הראשון בתרגול הוא להקדיש עשרים דקות של כתיבה יומית חופשית במשך שבוע כשהשאלה המנחה היא – מה הדחף היצירתי מבקש ממני בתקופה הקרובה בחיי? במשך שבעה ימים כתבו בצורה אסוציאטיבית ובלי עכבות, כל מה שעולה בכם מול השאלה. ייתכן שיעלו תשובות, ייתכן שיעלו מחסומים, רגשות, תחושות, חזיונות, תנו להכל לעלות ללא שליטה.

בשבוע שלאחריו עבדו את השאלה: באיזה אופן אוכל להגשים את מה שהתגלה לי? גם כאן הקדישו עשרים דקות לכתיבה יומית במשך שבוע. השאלה השנייה מכוונת לעבר גילוי פעולות מעשיות שיאפשרו להוציא לפועל את התובנות מהשבוע הראשון. אתם מוזמנים לשתף או לשאול אותי שאלות במייל. בהצלחה!

דורית בר היא מדריכה להתפתחות אישית ורוחנית של יחידים וקבוצות, מאמנת אישית ועסקית, בוגרת לימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, טיפול משפחתי וזוגי, מנחה בכירה בשיטת 'האור הלבן' ובטכניקת 'השאלה', זמרת 'בהקטי', מנחה מפגשים של שירה, מוסיקה חיה וכתבים מקודשים.

'מפסיביות לאקטיביות' סדנת יום על יצירתיות ופעולה בתוך החיים מתקיימת ב- 3/9/10, בת"א.