הכאב הוא בגוף, הסבל בראש

בכל פעם שנדמה לך שהצלחת להשיג שליטה בגוף ובכאב ואפשר להמשיך ככה ולסחוב עוד כמה ימים, בודהא (שהיה יותר חכם ממך) מוסיף עוד אלמנט של כאב למשחק ושובר אותך ואת הגב שלך שוב. לאלמנט האחרון שהוסף ביום הרביעי לוויפאסנה קוראים אדיטהאנה, שזה בעברית – "הרצל אמר אסור לזוז". מדובר בהחלטה נחושה לא לפקוח עיניים, לא לפתוח ידיים ורגליים ולא לשנות את הפוזיציה שלך בכלל במהלך שעת המדיטציה.

אדיטהאנים שכאלה יש שלוש פעמים ביום במשך שעה. בכל יתר שעות המדיטציה אתה יכול לשנות תנוחה ולהציץ על חבריך לסבל, אבל שלוש פעמים ביום אתה סובל לבד, והרבה. אחרי כל ישיבת אדיטהאנה נראינו כמו חבורה של גיבנים, פצועים, צולעים וכואבים שחזרו משדה הקרב. בקיצור – כיף חיים.

נקודות האור בימים הראשונים הן ארוחת הבוקר והצהריים. האוכל בחצבה הוא על טהרת המזון הצמחוני, יש הרבה ממנו והוא טעים מאוד. כשאין שום דבר לעשות בשאר הזמן, קורה שבארוחות אוכלים המון בהתחלה, עד שמבינים שככל שאוכלים יותר סובלים יותר במדיטציה (ולא רק שם). הניקיון הנפשי מתרחש בין השאר בעזרת הכמויות האדירות של סיבים בארוחות גם לניקיון המעיים. חבורה של חמישה גברים ללא הרבה עכבות ועם הרבה כאב בטן בחדר אחד, זה מתכון ודאי לאסון ביולוגי.

נקודת אור נוספת שאליה אתה מחכה במהלך היום היא ההרצאה המשודרת על המסך של גואנקה ג'י, המורה שהפיץ את טכניקת הוויפאסנה מבורמה חזרה להודו ולמערב כולו. ההרצאה הזו מבשרת את בואו של הסוף – יום אחד פחות.

במהלך ההרצאות האלו מציג גואנקה ג'י את טכניקת המדיטציה שאותה פיתח לפני 2,500 שנה הבודהא. בעזרת הרבה מאוד מעשיות, סיפורים ודוגמאות הוא פורש את העקרונות של אותה טכניקה ואת מה שעומד מאחוריה. המושגים של אי היצמדות, כאב, וסבל קורמים עור וגידים, או במקרה שלי יוצרים הרבה כאב וקורעים עור, גידים ועצמות.

המושגים הנוספים שחוזרים ועולים בהרצאות הם – תשוקה, סלידה והבנת הארעיות של כל התופעות, הנעימות והלא נעימות. כל תופעה היא ברת חלוף, זמנית ומשתנה או בשפה הפאלית (שפה הודית עתיקה) - "אניצ'ה". המילה הזו, "אניצ'ה", מוכרת לכל מי שעבר קורס ויפאסנה, היא מסיימת כל סשן של שעת מדיטציה ואתה מחכה לה כמו שאדם במדבר מצפה למים.

גואנקה ג'י מתאר כיצד כאשר מחדדים את כושר הריכוז ואת המיינד ניתן להתרכז בחלק מסוים בגוף ולחוש זרמים מעקצצים ונעימים, מעין זרם חשמלי שעובר בכל הגוף. באותם ימים לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר. לא חשתי שום זרמים נעימים, והזרם היחידי שהרגשתי היה זרם אדיר של כאב מהתחת ועד הצוואר.

אחרי שבוע של סבל הגיע המהפך. ביום השביעי נשברתי רשמית, פיזית ונפשית. נכנעתי וביקשתי את משענת הגב המיוחלת, וכשהיא הגיעה משהו השתנה, כבר לא סבלתי. על מנת שיהיה ברור, כאב עז עדיין חוויתי בכל החלק התחתון של הגוף, אבל היה מדובר בשני סדרי גודל פחות מהטרור הגופני שעבר עלי בשבוע האחרון. כעת אפשר היה להתלוצץ עם הכאב, ולהתבונן בו תוך כדי נשימות מדודות ושלוות. הכאב ואני פסענו לנו לעבר השקיעה בסיום שעת המדיטציה ובראשי הדהד המשפט "אני חושב שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה".

כאשר הכאב פחת, אפשר היה גם להרגיש את שאר הגוף, ולהתבונן בתחושות הנעימות והמעקצצות. אז אתה מתחיל להבין את כל מה שאמרו לך בשבוע האחרון, לא להיקשר לתחושות המהנות, ולא לשנוא את התחושות הקשות והמכאיבות. הכאב הוא בגוף, הסבל הוא בראש. ההבנה הזו, או יותר נכון ההבנה הגופנית החוויתית הזו שניתן להסתכל בצורה אובייקטיבית על כל תחושה בגוף, מעניקה שלווה ורוגע מדהימים. במהלך המדיטציה התחושות הנעימות שעולות עוברות ונעלמות ואין תשוקה לחוות אותן שוב. הדבר המדהים הוא שגם כאשר מופיעים כאבים שונים בגוף (והם מגיעים בכל פעם, ותמיד אחרי ארבעים דקות של ישיבה) הם אינם מלווים בתחושה של סבל ולחץ, הרוגע שהיה קודם נשאר כפי שהוא, ורק התחושה הפיזית משתנה.

ביום התשיעי אפילו הצלחתי בטעות להירדם במהלך שעת מדיטציה למרות הכאב העז ברגלי. למחרת, ביום האחרון של הקורס, לצד המדיטציות מסירים את ההגבלה על הדיבור. אתה יכול לומר שלום לחבריך לתא, ולראות עד כמה טעית בדימוי שבנית להם במהלך עשרת הימים האחרונים.

הבחור שישן בקצה השני של החדר והיית בטוח, לאחר ששמעת אותו פורץ בצחוק פרוע בלילה, שיאבד את שפיותו בסביבות היום השמיני וירצח את כולנו, הפך לאחד האנשים המצחיקים ביותר שהיכרת. הסוכן החשאי הרוסי הוא בעצם עובד היי-טק מהצפון, וילד הטבע הוא באמת ילד טבע (אחד משלוש זה עדיין אחוזים לא רעים בכלל). וכך כעבור עשרה ימים של שקט אתה עושה את דרכך חזרה מהמדבר אל הציוויליזציה, כשאתה מכיר את עצמך קצת יותר ועם כוונה להמשיך ולמדוט.

לסיום, קורס ויפאסנה הוא קשה נפשית וכואב מאוד גופנית, אך הוא שווה כל רגע. למי שעדיין מתלבט - קחו את הכתבה הזו, למרות התיאורים המבהילים, כהמלצה חמה ללכת ולחוות, רק לא להישבר לפני היום השביעי.