החום ועונשו

הכתבה הזו נכתבת באהבה ובכבוד. כמו כל קורס ויפאסנה, גם בכתבה זו צריך לשרוד את החצי הכואב כדי לחייך. אין במשפטים הבאים שקר אחד, אך לעיתים ישנה הגזמה מסוימת.

הכל התחיל לפני כארבעה חודשים, כשהחלטתי להתפטר מעבודתי ולעבור לאמסטרדם לתקופה בלתי מוגדרת. החלטתי לנקות את גופי ונפשי לפני שאגיע למקום שבו הסמים והאלכוהול זורמים כמים, ונרשמתי לקורס ויפאסנה בחצבה. רבים מחברי הטובים, ביניהם גם אחי, מאוד שמחו על הצעד הזה, עד ששמעו מתי אני הולך לעשות את הקורס – בתחילת חודש אוגוסט. "מה, אתה מטורף? אתה תמות מחום שם", הייתה התגובה הראשונית של רובם, ועל זה השבתי מיד – "אל תדאגו, אני נושך את החום עם הגבות, נסתדר".

באוטובוס, בדרך לקבל את תעודת הבודהא שלי, שמש חביבה ליטפה בעדינות את פני מבעד לגלי המזגן. כשירדתי מהאוטובוס, השמש חטפה ג'ננה וכבר לא ליטפה בכלל, והתחושה המיידית הייתה רצון עז להתחבא מתחת לאיזה סלע ולמות. בכלל, בעשרת הימים שלאחר מכן עסקתי רבות ברצון העז שלי למות כאן ועכשיו, לפרוש לעולם טוב יותר ללא כל כאב ויסורים.

חצבה ממוקמת איפשהו בדרום הארץ. המיקום המדוייק הוא כמה מטרים מעל לפתח של הגיהנום, כל כך חם שם שזה לא ייאמן. כמאתיים מטר הפרידו בין תחנת האוטובוס למזגן הקרוב ביישוב, ואת הדרך תכננתי לעשות כמו גרביל שבורח מצל לצל נוסף. (לידיעתכם, אין שם צל).

כניסה לקורס ויפאסנה זה כמו כניסה לכלא, או לשבוע שבי. ההבדל היחידי הוא שאתה הסוהר של עצמך והמענה של עצמך. בערב, לאחר שהתמקמנו בחדרים (5 גברים ושירותים אחד – מתכון לצרות, שאכן תגענה בהמשך), מסבירים לך את הכללים הנהוגים במקום. 1. אסור להרוג אף יצור חי (כן, גם יתושים הם יצור חי). 2. להימנע מלגנוב. 3. להימנע מכל פעילות מינית. 4. להימנע מחומרים משכרים כלשהם. 5. להימנע מדיבור שקר (זה קל מאוד, אסור לדבר שם בכלל).

בנוסף לכל הכללים המצוינים למעלה, אסור להביא משהו לקרוא, לכתוב, לשמוע, לשחק, להעביר את הזמן המועט בין המדיטציות, או בקיצור - אסור ליהנות שם בשום פנים ואופן. לאחר שאתה מתחייב לקחת על עצמך את הכללים, מספרים לך את לוח הזמנים הקרוב לעשרת הימים הבאים עליך לטובה:

4:00 מתעוררים לקולו של הגונג.
4:30 שעתיים מדיטציית בוקר.
6:30 ארוחת בוקר ומנוחה.
8:00 שעת מדיטציה.
9:00 שעתיים מדיטציה.
11:00 ארוחת צהרים.
11:45 שנ"צ.
13:00 שעה וחצי מדיטציה.
14:30 שעת מדיטציה.
15:30 שעה וחצי מדיטציה.
17:00 הפסקת תה.
18:00 שעת מדיטציה.
19:00 שעת שיחה עם המורה.
20:00 שעת מדיטציה.
21:00 זמן שאלות למורה.
22:00 כיבוי אורות.

למי שלא הצליח לספור, מדובר במעל לעשר שעות מדיטציה ביום, בישיבה על פחות ממטר מרובע.

ביום הראשון, בסוף ההדרכה, כמו בצבא, כל אחד מקבל מספרי ברזל – כוס שעליה חקוק מספרך, וכרית בחדר המדיטציה עם מספרך. אני הייתי מודט 22. כשנכנסתי לאולם המדיטציה, חיפשתי את הכרית שלי (החברה הכי טובה בעשרת הימים הקרובים). התיישבתי בשיכול רגלים והתכוננתי לקבל את ההארה. תוך שעה, גג שעתיים, אני משוחרר מחבלי העולם הזה ונח לי בנירוונה במנעמי העולמות העליונים. במקום זה קיבלתי מנת כאב בישבן, המון כאב בעצם הישבן, וגם הברכיים קיבלו מנת כאב רצינית.

כבר בשעה הראשונה אתה מבין שישיבת לוטוס מיועדת להודים גמישים בלבד, וישיבה מזרחית, כשמה כן היא - למזרחיים ולמתי מעט אשכנזים מחוננים. עבור אנשים שכמותי ישיבת המדיטציה המושלמת היא מה שמכונה "ישיבת הכובסת המתה", שזה כמו ישיבת כובסת, רק במקום לכרוע על הרגליים, אתה גם יושב על התחת, מוריד את ראשך בין הברכיים, עושה קולות ונאנח כמו אדם שהולך להחזיר את נשמתו לבורא.

בסוף הערב הראשון, אתה גורר את גופתך למיטה, ונערך ליום החדש, או אז מחלחלת בך המחשבה המבהילה שהשעות הללו אפילו לא ירדו מהפז"ם, הספירה מתחילה רק ממחר בבוקר! עשרה ימים של מדיטציה מתחילים עכשיו. השם ירחם על ברכי הרכות. בשלושת הימים הראשונים עובדים על נשימה, זה הכל. רק לראות את הנשימה כפי שהיא, נכנסת ויוצאת, ושוב נכנסת ויוצאת, ואז למרבה הפלא היא שוב נכנסת ואז גם יוצאת. מרתק. הרבה יותר מעניין מערוץ 8, עדיף כבר להסתכל על מכונת כביסה שעובדת, לפחות שם הצבעים זזים ויש הפתעות.

העיקרון שעומד מאחורי שיטה זו הוא לייצב את המיינד, לא לתת לו להיות מוסח על ידי מחשבות שונות ולעופף לו, ולפתח כושר ריכוז חזק. כושר הריכוז אכן מתפתח, אך לצידו מתרחשות גם כמה תופעות לוואי. במהלך הימים הללו קורים כמה דברים מדהימים: הראשון הוא פיתוח היכולת להבין את משמעות האנחות והנשימות של חבריך לסבל: הנשימה השקטה והרגילה (אני עדיין לא סובל), האנחה הקצרה (פגישה ראשונה עם הכאב), נשימות קצרות ומהירות (הכאב אומר שלום גם לברכיים והגב התחתון מתחיל לקטר), האנחה הארוכה והמיואשת (תהיות לגבי כמות הסבל ביקום ושאלות קיומיות על אלוהים), נשימות של קורס נשים לקראת לידה (שמישהו יזמין חובש, אני חושב שאני מדמם מהברכיים ויש לי נמק בתחת).

הדבר המדהים הנוסף הוא שבמהלך היום השני כל אחד מאיתנו מקבל תואר שני בהנדסת כריות. כל שעת מדיטציה עוד ועוד כריות בגדלים שונים מתווספות לכרית המקורית שלך. שמיכות ולונגים גם הם אביזרים נלווים שמוצאים את דרכם לתוך אולם המדיטציה, וכל אחד מפתח את השיטה שלו לסדר את ערימת הכריות. חלק מהאנשים שם ממש נראו כמו ציפור מקננת שבונה קן לביציה היקרות.

בהמשך אתה כבר רשמית הופך למקג'ייוור, ומבין שמודט טוב זה מודט מאלתר, וכך בעזרת שלוש כריות, לונג אחד ועטיפה של מסטיק אתה מצליח ליצור בחמש דקות מערכת סלון שלמה הכוללת ספה, פוף, משען מסאז' לרגליים וכרית מתכווננת לראש. (כל זה לא יעזור לך למנוע את הסבל אחרי חצי שעה של ישיבה).

במהלך המדיטציות אתה מפתח רגשות, חלקם לא כל כך יפים – בעיקר קנאה כלפי אותם ברי מזל שקיבלו את הכרית בסמוך לקיר או ליד הפינה ויכולים להשעין את ראשם ולנמנם מדי פעם, להעביר את המשקל אל הגב ולשכוח את הצרות והכאב. גם מחשבות רבות עוברות במהלך שעות הקורס.

לעיתים אתה נזכר שאסור לחשוב על מין – ומיד אחר כך מתחיל מצעד של כל הבנות/חברות/יזיזות/ידידות, שהיית איתן, רצית להיות איתן, חשקת בהן, הן חשקו בך, דיברת איתן פעם בחודש, אמרת להן שלום ידידותי במעלית, ראית אותן רצות בפארק ביום חם מאוד, או עמדת לידן בסופר בתל אביב. בקיצור, כל אישה שאי פעם הכרת מאז שעברת את גיל הבר מצווה מחליטה לבקר לך בראש ולשאול לשלומך (שלומי רע מאוד, כואב לי כל הגוף ויש עוד מלא זמן כאן).

הסבל יגיע אל קיצו מחר, בחלק השני של הכתבה