וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כולם חושבים שאני לא רוצה

דורית בר

16.8.2010 / 8:45

אתם זועקים לשינוי אבל ממשיכים להתנהל בניוטרל? קראו את הדפוסים שלכם לסדר, אבל בלי לשפוט אותם

"כמה הייתי רוצה להשתנות...", כמה פעמים שמעתם את עצמכם אומרים זאת? ביום ראשון מתחילים דיאטה, ביום שני הולכים לחדר כושר, ביום שלישי נמצא זוגיות חדשה וביום רביעי נבנה קריירה מצליחה. אז למה זה לא קורה לנו? מדוע אנחנו לא משתנים?

נראה לי שאנחנו לא באמת רוצים, השינוי מפחיד אותנו, מאיים על אושיות קיומנו, על כל מה שאנחנו כבר מכירים, על מה שהורגלנו אליו, ולכן גם אם הפנטזיות על שינוי מעוררות בנו שמחה וחיוניות, בפועל, כשניתנת לנו ההזדמנות לשנות משהו בחיינו, ברוב המוחץ של המקרים אנחנו מוותרים על כך ובוחרים להמשיך ולהיות מי שאנחנו. ההמשכיות הזו מעניקה לנו תחושת ביטחון חמימה, חוויה של "אני מכיר את עצמי...", "אני יודע מה אני יכול ומה אני לא יכול...".

האם באמת נידונו להמשיך ולהיות מי שאנחנו כבר יודעים שאנחנו, או שיש איזשהו סיכוי לחידוש, להתפתחות ולצמיחה אמיתית? הדחף לשינוי נטוע עמוק בתוך כל אחד מאיתנו והוא מתבטא באינסוף צורות. למשל, בתור הרצון להיראות יותר טוב, במשיכה לזוגיות הרמונית ואוהבת, בכמיהה למצוא עבודה שבאמת נאהב, בלהט להגשים את עצמנו ולהיות יצירתיים.

אם כך, יש בתוכנו כוחות סותרים - מהצד האחד הדחף לשינוי ומצדו השני הפחד ממנו. אנחנו מתנגדים לשינוי כמעט בכל רגע, כל חוויה של חיכוך או סבל בתוך החיים מקורה בניסיון האינסופי שלנו לשלוט בחיים, ניסיון שנכשל שוב ושוב, שכן החיים עצמם הם נהר אינסופי, בלתי צפוי ובלתי ניתן לחיזוי. וכך אנחנו מאבדים שליטה וחווים אכזבה, לא מבינים מדוע הדברים לא הסתדרו כפי שרצינו וקיווינו. כל תכולת ההכרה הזו של תסכול, בלבול, חוסר אונים, לחץ, מתח וייאוש – הם ביטויים של אותה התנגדות לשינוי, שבמסגרתה אנחנו אומרים "לא" לחיים.

טבע של שימור עצמי

לעתים נדמה לנו שאנחנו באמת רוצים ובשלים להשתנות, ואז אנחנו בוחרים מסגרת טיפולית או לימודית כדי לנוע לעבר חיים חדשים. בעודנו עושים את צעדינו הראשונים לעבר עצמיות חדשה, כוחות הרסניים פנימיים שמעוניינים לשמר את המצב כפי שהוא עולים על פני השטח. אנו עשויים לחוות עייפות מול התהליך הטיפולי או הלימודי, תחושה שאולי עכשיו זה לא הזמן, שאין לנו מספיק אנרגיות למלא אחר הדרישות החדשות, מחשבה ששינוי הוא לא באמת אפשרי, קושי להתמיד.

הרצון להנציח את מציאות החיים הנוכחית כפי שהיא הוא רצון בלתי אישי, שקיים אצל כל אדם, גם כשאנחנו מספרים לעצמנו אחרת. טבעו של החומר עצמו הוא טבע של שימור עצמי, ולכן כל דפוס שלנו – מחשבתי, רגשי, מיני או אחר "רוצה" להמשיך ולהתקיים בדיוק כפי שהוא כרגע. הכוחות שמתנגדים לשינוי בתוכנו אינם מודעים ברובם, ולכן ברמת החוויה המודעת ייתכן שנחוש תסכול על כך שהשינוי לא קורה בזמן שאנחנו באמת רוצים שהוא יקרה.

כמטפלת, המפגש עם התנגדות לשינוי הוא מפגש יומיומי שטבעו עשוי להיות מבלבל, כל עוד המטפל והמטופל לא מודעים אליו. העלאת ההתנגדות הלא מודעת לרמה המודעת היא צעד חשוב ומשמעותי ביותר בדרך לשחרור אמיתי וריפוי. אין טעם לבקר את עצמנו על כך שאנחנו לא מצליחים להשתנות – עלינו להבין את הטבע האמיתי של שינוי, כדי למצוא בתוכנו את הבהירות והנחישות הנדרשות לתהליך צמיחה עמוק.

כל דפוס שהוא כולל בתוכו גם את ההתנגדות לדפוס (הרצון שהוא ייעלם, הכעס על עצם נוכחותו), את התחושה שאנחנו קורבנות שלו ושהוא יותר גדול מאיתנו ("זה משתלט עליי", "אני לא יודעת מה לעשות מול התקפי האכילה, זה פשוט תוקף אותי!", "אני מרגיש שאני חייב... אין לי כוחות להתנגד לזה"), ואת הדחף לשימור המצב הקיים. כל המרכיבים האלה ביחד יוצרים מבנה חזק לכאורה שנחווה על ידינו כבלתי מנוצח.

אנחנו לא הדפוסים שלנו

החדשות הטובות הן שאנחנו לא הדפוסים שלנו – תנו למשפט הזה לשקוע פנימה. אני לא הדפוס! אם אני לא הדפוס, אז אני יכול להביט בו מבחוץ, לגלות שאני הייתי כאן לפניו, ושבהכרח אני יותר גדול, חזק ומשפיע ממנו. מעצם העובדה שאני מסוגל להתבונן בו ולראותו כפי שהוא, אני גם יכול לבחור לפעול בצורות חדשות. אין טעם להתנגד לדפוס (כי ההתנגדות היא חלק מהדפוס עצמו), הדפוס ניזון מהמלחמה הזו. הדרך היחידה לשחרר דפוס היא לראות אותו במלוא תפארתו, ולגלות שהוא מתפרק מול עינינו ברגע שהראייה היא טוטאלית.

ראייה ישירה של דפוסים מאפשרת לנו להשתנות ולפעול בצורות חדשות ומפתיעות בתוך החיים - לתת למציאות לעבוד עלינו, לתת לחיים לחדור לתוכנו, להשפיע עלינו, לשנות אותנו. בעצם מנקודת המבט הזו אפשר לומר ששינוי קורה בטבעיות וללא מאמץ, כאשר אנחנו מפסיקים להתנגד. ההרפיה הזו לתוך מה שיש, לתוך הפיטורין מהעבודה והצורך למצוא עבודה חדשה, לתוך פרידה מבן/בת זוג אהובים, לתוך אובדן של אדם קרוב או לתוך כל שינוי אחר, מאפשרת לנו לומר "כן" לחיים.

זו חוויה אקסטטית, להפסיק להילחם בחיים ופשוט לחיות אותם כפי שהם, תוך ויתור על התפישה שאנחנו יודעים יותר טוב מהם מה טוב עבורנו. ברגע שאנחנו נותנים לשינויים הטבעיים להתרחש, אנחנו מתחילים לחיות באמת, מתמלאים באנרגיה שמגיעה מתוך הזרם החיוני והאינסופי של ההוויה, ומגלים שעמוק בלב כל מה שאנחנו רוצים הוא לפרוש ידיים ולומר "כן"!

תרגיל:

נסו במשך שבוע שלם לומר 'כן' לכל הצעה שנקרית בדרככם. הסכימו להיות מופתעים ותנו לחיים לעצב אתכם. (אתם יכולים להגדיר קווים אדומים רחבים מאד, כדי להימנע מפגיעה עצמית או פגיעה באחרים). אפשרו לעצמכם את החופש הזה לא להתנגד, לגלות כמה מרחב יש בתוככם כדי לחיות בטוטאליות וללא מעצורים. שימו לב, לאחר שבוע של תרגול, כמה גדולים נהייתם, כמה נתיבים חדשים ויצירתיים גיליתם בתוככם, כמה לבכם התמלא באהבה לחיים.

דורית בר היא מדריכה להתפתחות אישית ורוחנית של יחידים וקבוצות, מאמנת אישית ועסקית, בוגרת לימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, טיפול משפחתי וזוגי, מנחה מוסמכת בשיטת 'האור הלבן', ובטכניקת 'השאלה', זמרת 'בהקטי', מנחה מפגשים של שירה, מוסיקה חיה וכתבים מקודשים.

'חכמת חיים', סדנת יום בנושא קבלת החלטות מתקיימת ב- 21/8/10 בת"א

  • עוד באותו נושא:
  • שינוי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully