אחד אלוהינו

בסרט "מטריקס" הגיבור, ניאו (קיאנו ריבס), נדרש לבחור בין שתי גלולות - כחולה ואדומה. אם ייטול את הכחולה יחזור למיטתו וישכח מהסיוט הרודף אותו, ואם ייטול את האדומה יידע את האמת על המטריקס ועל העולם האמיתי. במובן מסוים גם בפנינו ניצבת הבחירה הזו ברגע זה ממש – אז במה נבחר, בכחולה או באדומה? המטריקס, לצורך העניין, מקביל להזדהות המוחלטת שלנו עם עולם המחשבות, הרגשות והתחושות, ולעומת זאת השחרור מהמטריקס יאפשר לנו לפגוש את עצמנו באמת, מעבר לכל האמונות, התפישות וכל מה שהורגלנו להתייחס אליו בתור מי שאנחנו.

כדי להבין את הבחירה הגורלית שמוגשת לנו כפרי בשל מאת החיים עצמם, יהיה עלינו לחקור את ההרגל לתפוש את עצמנו כנפרדים זה מזה, תפישה המוטבעת בנו בעצם קיומנו בגוף. החושים הפועלים דרכנו מלמדים אותנו שישנו הגוף שלי ואז קיים גופו של האדם האחר, העץ והחיפושית. כך הורגלנו להפרדה הבסיסית הזו בין כל בני האדם, בעלי החיים, הצמחים והקיום בכללותו. שימוש פשוט בחוש הראייה מצביע על כך שאנחנו שונים פיזית זה מזה, ומכאן המוח מסיק מסקנה פשוטה ומתבקשת – שאנחנו נפרדים. האם זאת אמת?

ברוחניות הפופולארית נהוג לומר משפטים כמו – "כולנו אחד", "יש רק אחד", "יש רק אלוהים", ולצד האטרקטיביות של אמירות כאלה, עולה הספק – הכיצד ייתכן שכולנו אחד לצד השונות הבלתי נתפשת בין הכל להכל? בחינת פרדוקס הריבוי והאחדות דורשת הבנה של המושג "תודעה קולקטיבית".

בכל דרך שבה נביט על החוויה האנושית נגלה שמנעד המחשבות, הרגשות והתחושות של כולנו זהה. רגשות (פחד, כעס, עצב, שמחה, אקסטזה), תחושות (כאב, כיווץ, מתח), מחשבות (חוסר ערך עצמי, ביטחון עצמי נמוך, גאווה, דאגה, רצון, צורך) הן התרחשויות זהות לחלוטין בתוך התודעה של כל אחד מאיתנו. ההבדלים שיימצאו יהיו בעוצמה, בסיפור שמתלווה לכל רגש/תחושה/מחשבה, במשך הזמן של החוויה ובגירוי שעורר אותה. במובן הזה ניתן לומר שכבני אדם אנחנו חולקים תודעה קולקטיבית. התודעה כוללת בתוכה את כלל החוויות שהאנושות חוותה מאז שנוצרה ועד היום, כך שלמשל כאשר אדם חווה פחד הישרדותי, זהו לא הפחד "שלו", אלא הפחד ההישרדותי שנחווה דרך כל היצורים החיים באשר הם מאז ומעולם.

המוח שלנו, במצבו ההתפתחותי הנוכחי, מתקשה לתפוש את הקולקטיביות של הקיום. הסיבה לכך היא שהמוח מותנה לתפישה נפרדת והישרדותית, לפיה האחר יכול להוות סוג של סכנה עבורי. כלומר, המבנה הביולוגי של מרכז קבלת ההחלטות שלנו עדיין פועל במובנים רבים כחיה פרימיטיבית ולא כאדם נבון. כל עוד אנחנו מזוהים עם המסקנות הרפטטיביות שנובעות מהמוח, נחוש נפרדים זה מזה, נטפח פחדים, צרכים ורצונות, ולא נוכל לגלות את הפן האחדותי של הקיום.

בתוך התודעה הקולקטיבית נוצרו אינסוף הקשרים והתניות לאורך כל שנות קיומה של האנושות. במובן הזה, אנחנו לא באמת חופשיים. לדוגמה, אם בן הזוג שלי עוזב אותי ואני חשה נטושה, פגועה ונבגדת, אין לי חופש בתוך החוויה הרגשית הזאת, אני נתונה למרותם של מצבים רגשיים. הרגשות הם ששולטים בי ולא אני בהם. באופן דומה אנחנו פועלים מתוך מחשבות חוזרות ונשנות ומזוהים עם תחושות גופניות. מתוך כך עולה השאלה - מי אנחנו? האם אנחנו הצביר הקולקטיבי הזה שקיבלנו בירושה מכל מה שהתקיים לפנינו?

כמטפלת ומאמנת אני פוגשת את אותו סיפור אישי באלפי גרסאות שונות, וכל אדם שפגשתי אי פעם בטוח שהסיפור שלו מיוחד, שרק הוא סובל מקשיים במערכות יחסים, שרק הוא מתקשה לפתוח את הלב, שתחושת חוסר הערך שמלווה אותו מילדות היא ספציפית ומיוחדת.

האמת היא שההתעוררות לתובנה שיש רק תודעה אחת היא השער להתפתחות אמיתית. רק כשאנחנו מתחילים להכיר בעובדה שסבך הרעשים שיש לנו בראש משקף את מצבה של האנושות כולה – אז מתגלה בתוכנו קול שמבקש להתבונן, לחקור ולגלות מה נמצא מעבר למה שהורגלנו לתפוש בתור 'עצמנו'. מי אנחנו מעבר למחשבות, הרגשות והתחושות שלנו? שאלה כזו מיסודה מאחדת אותנו – אין המדובר באינדיבידואל כזה או אחר שמבקש לדעת כיצד להשתחרר מהפחד שלו, אלא האחדות עצמה מבקשת לנקות מעליה את מה שמסתיר לה את עצמה.

כפי שהתודעה הרועשת משותפת לכולנו, באותו אופן גם העצמי האמיתי הוא הוויה אחת ערה ואקסטטית. ניתן לומר שכדי לגלות את האחדות הזו יהיה עלינו ללכת גם מעבר לחושים שמספרים לנו עד כמה אנחנו נפרדים, שונים ומובחנים. התעלות מעבר לחושים אינה מחייבת מוות של הגוף, אלא רק השקטה של ההזדהות איתו בתור מי שאנחנו. שינוי רמת הזהות העצמית שלנו הכרחית להתפתחות רוחנית אמיתית.

מתוך המצב של הקשבה דמומה, נוכל ליצור עצירה של המוח – הפסקת התנועה המתמדת של מעגלים אינסופיים הכוללים גירויים ותגובות אליהם, תפישות מקובעות, כל מה שכבר ידוע לנו על עצמנו ועל החיים. הקשבה מהסוג הזה היא תנאי ביצירה של עצמנו בתור מי שאנחנו באמת.

המרכיב הנוסף הדרוש לשם התפתחות הוא הטלת ספק חוזרת ונשנית בכל מה שאנחנו פוגשים בתוך עצמנו. אנחנו רגילים להתייחס לקשיים, לפחדים ולבעיות שלנו ברצינות תהומית, ובדרך כלל גם כחסימות בלתי פתירות שמגדירות אותנו. למשל, פעמים רבות נשמע את עצמנו אומרים משפטים כמו "אני כזאת... אין מה לעשות", "זו האישיות שלי... התרגלתי...". אז האם ברצוננו להמשיך ולחיות בתוך המגבלה המתמדת הזו של מי שאנחנו חושבים שאנחנו, או שנרצה להשתמש ביכולת ההבחנה שלנו ולחקור מה אמיתי ומה לא? חקירה מהסוג הזה דורשת אומץ וכנות שיאפשרו גילוי של זהותנו העצמית מחדש.

ההפתעה החבויה בתוך חקירה מהסוג הזה היא המפגש עם הדחף הטהור של העצמי האמיתי להתבטא דרך כל אחד מאיתנו בצורה שונה. זהו הדחף הנשמתי, ההכרח של כל אדם לגלות ולהגשים את מתנתו הייחודית לאנושות ולקוסמוס כולו. הייחודיות שתתגלה הפעם תהיה אמיתית, זהו אותו ניצוץ אלוהי שטמון בתוך כל אחד מאיתנו, אותו פן אלוהי שאותו עלינו לגלם בחיים האלה, ובמובן הזה זוהי נקודת המפגש המושלמת בין הריבוי לאחדות.

תרגיל:

כתבו אחת ליום במשך עשרים דקות רצופות את כל העולה על דעתכם, ללא נושא מסוים. אתם יכולים להתמקד בבעיה שנתקלתם בה במהלך היום, או באתגר כלשהו, ומהצד השני תוכלו לכתוב על פרויקט שתרצו ליצור. המשיכו כך במשך מספר ימים (לפחות חמישה ימים רצופים), ואל תקראו במהלך הימים את מה שכתבתם. בתום סדרה של כמה ימים עברו על הדפים, חפשו באופן מיוחד את הדפוסים, את החשיבה הקונפליקטואלית, הרגשות הסותרים, את המקומות שבהם אתם נשלטים על ידי מחשבות, רגשות ותחושות – וחווים תסכול מול מצבים פנימיים בלתי פתירים.

זו תהיה ההוכחה הראשונה עבורכם לניוון הקיים במבנה הנפשי שלנו, ולצורך לאוורר אותו באמצעות הקשבה מסוג חדש. בשלב השני - ערכו רשימה של הדפוסים שעלו, עברו עליהם אחד אחד ותשאלו – מי הייתי ברגע הזה ללא הדפוס הזה? הטילו ספק באמיתות הדפוס, וגלו בתוככם את האנרגיה ההתפתחותית שכל רצונה בשחרור מתודעה מוגבלת וצפויה מראש.

*הכותבת היא מנחה להתפתחות אישית ורוחנית ליחידים וקבוצות, מאמנת אישית ועסקית, מנחה בשיטת 'האור הלבן' ובטכניקת 'השאלה'. מנחת מדיטציה, בוגרת לימודי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית.

'חכמת חיים' – קבוצה להתפתחות רוחנית, נפתחת בת"א ב- 27/710