ציפור הנפש

קוקוס מהרג' הוא גורו הודי ייחודי אשר נמלט ממנזרו בהרי ההימלאיה, פתח מסעדה בגואה וגמר אומר ללמד רק אנשים חסרי סיכוי לחלוטין בדרך חדשה שלא נוסתה מעולם על ידי בני המין האנושי. בפרק זה יסופר כיצד רוחמה חיים, אם תלמידו של קוקוס, השליכה את תכולת ביתה אל הרחוב והעלתה את חמת הציפורים.

פרק 7 בספר דמיוני לחלוטין שמספר את האמת.

משהכירה בכך שבעלה הנעדר הפך למת ובנה החי הפך לנעדר, פנתה רוחמה חיים להטביע את עצמה בנהר הירקון המזוהם. ולאחר שנמשתה מן המים על ידי מציל חובב והונשמה על ידי מתנדבת ממגן דוד אדום, קפצה לפני אוטובוס דוהר בדרך נמיר. אך כיוון שנהג האגד הערני לחץ על הבלמים בזמן, הגיעה רוחמה לעברו השני של הכביש ללא פגע ומיהרה הביתה לבלוע ארבע עשרה גלולות שינה צהובות. ושבעה ימים אחר כך, התעוררה מכוסה זיעה, שופעת זיכרון הזיות מעורפלות על מסעדה קטנה בארץ רחוקה.

מטבע הדברים, חשה רוחמה אכזבה עזה באותו כוח מסתורי שמנע מן הגברים שבחייה לחיות או להופיע וממנה למות או להיעלם. "המקוללת אני?" מלמלה, מתרוממת ממיטתה. מתנדנדת כסהרורית, אחזה בידית אדומה של פטיש שחור, דפקה מסמר בפן דלתה הפונה למסדרון ותלתה בו חבל שייעדה יום קודם לניסיון התאבדות נוסף שלא יצא אל הפועל. לחבל חיברה רוחמה חתיכת קרטון, שעליו שרבטה שבע אותיות מעוטרות בכתב סתם: בית קללה. ותלתה הכתוב על דלתה. "אם אני מקוללת," מלמלה, "הכול מקולל."

ובמילים אילו התירה את שערה הארוך, השחור והשופע, השליכה בכוח על אנושי את רהיטיה ובגדיה מן המרפסת אל המדרכה, פרשה סדין לבן על רצפת סלון ביתה, התיישבה עליו והחלה לקלל את העולם בחזרה.

וביום השביעי לשבוע השביעי לחודש השביעי בשנה העברית, רוחמה קללה. היא קללה את הוריה ואת הורי הוריה. היא קללה את הממשלה ואת האנשים אשר בחרו את הממשלה. היא קללה את הזרים שקישטו את רחובות תל אביב ואת הסוכנויות שהביאום מכפרים עזובים שמעבר לאוקיינוסים הסוערים. היא קללה את הספרים האלקטרוניים ואת מדיחי הכלים ואת המקקים והתחתונים ואת מורתה מכיתה ז' שאיימה עליה שאם תמשיך לכתוב חלום ב כ' יהפכו חייה לסיוט.

רוחמה קללה בקול כה גדול שמחשבותיה הפכו לרעל ומילותיה לחיצים שחוררו את הקירות, מרצחים נחשי מרתפים ועכברושי ביבים. היא קללה את שלטון הכאוס ואת סדר הדברים, מפלחת רוח וחומר בארסיות צודקת. היא קללה תבוסה ותקומה, יגון ונחמה, כאב והנאה, עושר ועוני, איש ואישה, וילונות ושטיחים, מיניות ופרישות, סושי, באולינג וטפיוקה. היא כחכחה בגרונה ופמפמה בחזה וחבטה בירכיה בקול שהדהד כמשק כנפיים עד, שלרגעים, התרומם גופה מן הקרקע והיא עפה כה וכה בחדר כבת יענה גמלונית שראשה נשלף מן החול בתום סופה דמיונית.

חשוב אולי לציין שבתל אביב, להוציא במקרים של שריפות קודחות או שיטפונות שוצפים, אין העירייה משרתת את תושביה ביום השביעי בשבוע. וכיוון שיום זה, יום השבת, הינו יום מנוחה לבני העם היהודי, מקובל להתרועע בו עם חברים ועם עוברי אורח ולפצח גרעיני חמניות קלויים במלח משובח שנאסף מגדות ים המוות, המקום הנמוך בעולם בו ביקר אף ישוע הנוצרי.

וכך החלו כמה אזרחים להתקבץ מתחת לחלונה הפתוח של רוחמה חיים, לשבת על שברי רהיטיה ולהאזין בעניין לקללותיה ולמשק ירכיה תוך פיצוח גרעינים, ולא היה מי שיגביל ויפנה אותם משם. והיה בין המפצחים אחד שהייתה לו אפילו חנות גרעינים שלרוע המזל בדיוק נסגרה, כיוון שלא השכיל לשלם למשגיח הכשרות את האגרה הנדרשת במזומן עבור תעודת הכשרות המתאימה בזמן. וכך היו כיסיו ותרמילו ואפילו כובעו ואוזניו מלאים בגרעינים משובחים מאוד. והוא הזין היטב מעל לשבעים מפצחים, שמדי פעם הסו להאזין לסדרת קללות עסיסיות שנבעו מן החלונות הגבוהים.

כידוע לרבים, העולם הינו מקום מושלם בו לכל אחד מן המינים תפקיד האמון עליו. כך תפקיד בני האדם לרדות בחתולים ובכלבים ובדגים ובבקר ובתרנגולות המקרקרות. ותפקיד הכלבים לכשכש בזנבם ולרוץ בשגעת על חוף הים של בית ינאי והרצליה, ותפקיד החתולים ליילל וללכוד עכברים ועקרבים, ותפקיד הציפורים לעוף ולנקות את קליפות הגרעינים מן המדרכות והגנים. ומוטב שיעסוק כל אחד בעניינו, לא יכשכש הדג בזנבו ולא יקרקר החתול ולא יעכבר הכלב. וכן גם מוטב שלא יעוף האדם.

ובעוד שבני האדם נוהגים לתקשר האחד עם השני באמצעים אלקטרוניים ההולכים ומשתכללים משנה לשניה, בעלי החיים מסורתיים יותר באופני התקשורת שלהם. לווייתני הדורות מלחשים זה לזה מתחת לפני האוקינוס האטלנטי ממרחק מילין רבים, הדבורים מרצדות בריקודים כיווניים ואף הציפורים, מסתבר, יש להן מין אזעקה המופעלת ברגע שבן מין זר מתנפנף אל תוך הטריטוריה האווירית שלהן.

כך משהגיעו שבעה זרזירים לנקות את קליפות הגרעינים משברי הרהיטים והמדרכה, קלטו אלה, מנקודת מבטם העילאית, את האלמנה חיים נישאת באוויר. ולכך אף בעל כנף לא יסכים.
שבעת אלפים ציפורים הגיבו מיד לאזעקת הזרזירים. חוגלות הגיחו מחגווי סלעים במדבר יהודה. נשרים נסקו מרמת הגולן. טווסים השתחלו מכלובים בגן החיות של חיפה, ויונקי דבש נטשו את משמרותיהם בפרדסי ג'נין. דרורים המריאו למלחמת ההגנה מנצרת ושחרורים שחררו את קיניהם סביב ימת הגליל. מנופפים בכנפיים להוטות וצווחים במקורות מקציפים, התאספו הציפורים ליצור מעגל צופר עצום מעל לערימת הרהיטים המרוסקים של רוחמה חיים.

תוך שעה ועשר דקות התאספו שבעים אלף סקרנים לבהות באירוע המשמעותי ביותר בתולדות עירו של נחום גוטמן. שוטרים ומכבי אש חסמו את רחובה של רוחמה, יורים הוראות במכשירי הקשר שלהם ומפצחים גרעינים משובחים. הם קראו אחד לשני אחי, ואדוני וגבר גבר, מנופפים בתגים ומערסלים אקדחים צ'כיים ורובים אמריקאיים.

ומה עלה בגורלם, ובגורלה?
בשבוע הבא.

הכותב נולד בתל אביב, אך נמלט בגיל צעיר מאוד לירושלים. כיום הוא מגיח בבירת גוש דן לבקר חברים, ומפלל לממצא חניה. לעיתים, הוא מקיים מפגשים בהשראת קוקוס מהרג' ורוחמה חיים.