הסרפד שרעד וחי לעד

קוקוס מהרג' הוא גורו הודי ייחודי אשר נמלט ממנזרו בהרי ההימלאיה, פתח מסעדה בגואה וגמר אומר ללמד רק אנשים חסרי סיכוי לחלוטין בדרך חדשה שלא נוסתה מעולם על ידי בני המין האנושי. בפרק זה יסופר כיצד רעב קוקוס במערתו, פגש את הסרפד והבין את השלוש שבאחד.

הגורו של הגורו של הגורו של גורו קוקוס מהרג' חי שלושים שנה במערה שחונה בהימלאיה, עד שאזלו שלושת שקי האורז שעליהם התקיים לאורך התקופה כולה. הנזיר הנדיר מצא זרע סרפד, הטמינו באדמה ומלמל תפילה: "בכל מילה שאני הוגה, אומר תפילה שאהיה כדבר שלא נולד, ועם מותי יחיה לעד." מיד רעד הסרפד, נבט, הכה שורש וחי לעד. הנזיר הנדיר ניזון מאכילת הצמח במשך שלוש שנים, הגיע להארה ושב לעמו כאיש בשורה ירקרק. מאז, מתפשטים שורשי הצמח המבורך ברחבי העולם, ומשבירים נבט בכל עת שאי מי משושלת הנזיר הנדיר נתקע בלב אימון, בלי איזה משהו קטן לנשנש.

וזו השתלשלות הסרפד בין הדורות. הנזיר הנדיר קיבל את הסרפד מן ההימלאיה ומסרו לנזיר מערון. הוא היה אומר, "ביקרתי את הגדולים שבחכמי ההימלאיה; איש מהם אינו יודע דבר." ועוד אמר, "עשה לך גורו, וקנה לך מחבת, והימנע מחברת אדם."

מאסטר כוכון קיבלו מהנזיר מערון. הוא היה אומר, "פירות הגן מעלים ניחוח מטריף, מה לי ולהם, מה אמרתי?" עוד אמר, "שחק לזמן, שב במקום יבש והרח את עשבי הבר. טובים השניים מן השלושה, ואף החוט האחד במהרה ייפרם."

גורו חפרפרת קיבל את הסרפד מכוכון. הוא אמר שלושה דברים: "אהוב את ההיקשרות, קבל את ההינתקות וצמח להבין את האדישות." ואלו בדיוק, היו מילות הוראתו של חפרפרת לקוקוס מהרג', בהיכנסו להתבודד במערתו.

לאחר שלוש שנות התבודדות במערה שהוריש לו גורו חפרפרת, אזלה צידתו של קוקוס. כבר שלושה חודשים היה ניזון משני גרגירי אורז, גרגיר שעועית אחד והמון מים ליום. את המנה היה מתבל במעט טחב מקירות האבן המתפוררים, וקיבתו הצטמקה לשליש מגודלה המקורי. אם כי חוקי המסדר התירו לו לפרוש מן המערה בתואנה של כלות אספקתו, ידע קוקוס בלבו כי לא סיים למלא אחר הוראתו של גורו חפרפרת.

כבר בתחילת ימיו במערה, חילק קוקוס את זמנו לשלוש. שמונה שעות תרגל שחרור מכל דבר שאליו נקשר: גלימתו, כפות רגליו השטוחות, מחבתו החלודה, עטלפי המערה ואינספור זיכרונות אודות תענוגות החיים שהשאיר מאחור כשקידש את הנצח. עוד שמונה שעות בילה בניסיון להשתחרר מכל הדברים שמהם חש כבר משוחרר: רעיונותיו, איבר מינו הרדום, מוזיקה, בשמים ואינסוף תקוות לגבי עתידו. ואת שמונה השעות האמצעיות, בין שעות ההיצמדות להינתקות, בילה קוקוס בניסיון להבין את האדישות.

כיוון שפיתח יכולת מובהקת לשבת ללא נוע בתשומת לב רציפה לאורך כל שעות היממה, הבחין קוקוס בהשתנותם המתמדת של מעמד מושאי התבוננותו ובהגירתם השגורה מקטגוריה לקטגוריה. עוגה שנתפסה, לרגע, כפסגת ערגתו, מצאה את עצמה תיכף מדומיינת בגועל. בני אדם ששפט בנפשו כגלמים גמורים, התגלו, מיניה וביה, כהתגלמות יפי הבריאה. וכל אלה, לאחר שנתפסה תנועתם השרירותית מאוהבות לאויבות ולהפך, היו עוברים באקראיות מקטגוריית ההיצמדות לקטגורית ההינתקות אד אינפיניטום.

כל עוד אני נושם, אמר קוקוס בליבו, אני עשוי להיצמד לדברים שמהנים אותי ומבטיחים את ביטחוני. ולעומת זאת, כאשר במסגרת תרגולי איני נושם, מפסיק מוחי לייצר מחשבות. ואם איני מייצר מחשבות, לא מתעוררות תשוקות. כך מקבילה ההיצמדות לחיים ומקביל הניתוק למוות.

זאת הבין מהרג' בהדרגה. אך עם התארכות זמנו במערה והתמעטות משאביו התזונתיים, מצא קוקוס כי אינו סובל מעודף בהירות או מחוסר בלבול לגבי נדבך האדישות בהוראתו של חפרפרת. לעתים, מרוב תסכול לגבי אדישותו, היה מורט את שערות שפמו כחתול בר שהתקלקל בתפיסתו.

ובעוד שאת שני שלישי החיים והמוות בילה בישיבת לוטוס נעימה, שר תפילה, נשנש שעועית יבשה ונשם עמוקות בעיניים עצומות, הרי שבהתקרב עת אימון אדישותו, היה נמלא בפחדים קמאיים. "מה התועלת בכל שנות תרגוליי," בכה ביום תום צידתו, שולק טחב במי פלג על מחבתו החלודה. "מה הטעם," יילל, צובט את עצמו לבדוק אם הוא חי, מת או אדיש. "כל תקוות השושלת עליי," ייבב. "הם מצפים ממני לצאת מן המערה אחרי שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה שבועות, מואר לחלוטין. והרי אני רק כשני שלישים מואר."

"מורי הגדול חפרפרת," התפלל קוקוס, "ענני."
אך כלום לא קרה.
לפחות לא על פני הקרקע.
לפחות לא בשלוש השניות הראשונות.
או אז נשמע רעש עמום של שורשים פושים בנבכי תהומות-יה, ורצפת המערה היבשה התנפצה לרסיסים כשראש סרפד משולש ממריא מעלה, אל תקרת כוכו של קוקוס.
"סגפן," שאג הסרפד, "מה בפיך?"
קוקוס השתטח למרגלות הסרפד.

"אנחנו בהודו, כן?" הרעים הצמח.
"כן...בהודו..." החל קוקוס ברעדה.
"האמן לי," אמר הסרפד, "ראיתי מאות חבר'ה כמוך, יושבים בכל מיני חורים. מודטים רציניים ביותר. וגם יצירתיים מאוד. מה לא עשו ממני, חליטות תה, פשטידות מבצק עלים, עוגות גבעול אפויות בשמש, נבטי זרע, מיצים טבעיים. הצלתי את כולם ממוות פיזי. וחשוב מכך," הפנה הצמח עלה ענק אל מול פני קוקוס, "מהארה חלקית. דבר, שכידוע, אין גרוע ממנו...אה..."

"קוקוס," אמר קוקוס.
"כן, קוקוס... בכל מקרה," נאנח הסרפד, "אני כאן כדי לקיים את ההסכם."
"ההסכם?" עיקם קוקוס את צווארו כלפי מעלה.
"אני מקיים את גופך ואתה מקיים את תובנתי."
"אהא..., אמר קוקוס, נזכר בגופו. "ומהי תובנתך?"
הסרפד חייך. "זאת תבין אחרי שתאכל מספיק ממני. ועתה," פיזר צרור עלים על המודט ממרומי חלל המערה, "אכול!"
קוקוס הביט בעלים הנושרים.

"אכול!" הרעים הסרפד בקול עצום. "אין לי כל הזמן שבעולם. יש לי רינפושה על סף גסיסה בחוצות להסה ופאקיר צעיר שמכיר את הנזיר הנדיר תלוי הפוך על קיר בדיר חזיר."
"וואו," אמר קוקוס, "איזה חרוזים מדהימים."
"שמע," הידקו שני גבעולי סרפד משורגים את מחרוזת התפילה של קוקוס סביב צווארו, "אם אתה רוצה להבין את האדישות, תתחיל לאכול עכשיו." ובמילים אלו הצמיד כמה עלים דוקרניים לנחיריו הרוטטים של המודט המסור.

כמעט מייד נתקף קוקוס בתחושת אדישות סתומה. הכרתו הבהירה בדרך כלל, עטתה גוון אפרורי, ואורות רחוקים ריצדו על מסך תודעתו המרוקן. "ראה," אמר קוקוס לסרפד, "זה לא כל כך גרוע."
"לא כל כך גרוע?!" נשען הסרפד על זקיף ונטיף שהתאחדו, "אתה צוחק עליי? זה החומר הכי טוב בהימלאיה."

ואכן, עם הביס הראשון נזכר קוקוס בלידתו הראשונה. ובביס השני נזכר במיתתו האחרונה. ועם הביס השלישי השיג את פשר השילוש הקדוש והגיע להארה, שהיא נוחות מושלמת עם שלושת המצבים, על בטן מלאה סרפד.

הכותב הינו איש תיאטרון ומתרגם סימולטני. הוא זוכר בפליאה את ימיו בהימלאיה הרחוקה, ושמח להיות כאן, במדור, עם הקורא.