"קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה" ( שיר השירים).
מבין כל הרגשות הרבים המציפים את לב האדם רגש הקנאה ידוע בעוצמתו השלילית המכלה כל חלקה טובה באדם ובסביבתו. המקנא חומד את הצלחת חברו ובשל כך נכנס למועקה רגשית קשה. שהרי לא יעלה על דעתו כי חברו השווה לו בפוטנציאלים הכלליים יהיה מעליו בעמדת יתרון. הקנאה המתעוררת בלב המקנא גורמת לו תסכולים, עצבות וכעסים. מכאן הדרך קצרה להתפרצויות זעם, לתחושת חוסר סיפוק ולצרות עין קשה.
ההיסטוריה היהודית רוויה בסיפורי קנאה שאינה יודעת גבולות ואף הסתיימו בפגיעות בנפש. כאמור, בתנ"ך מוזכרים סיפורי קנאה דרמטיים רבים שתוצאותיהם טראגיות. לדוגמה: קין, שבהתקף זעם רצח את אחיו הבל, וכל זאת משום הקנאה בהעדפת הבורא את מנחת הבל; סיפור יוסף ואחיו וכדומה, המעידים על כוחה ההרסני של הקנאה.
חכמי הקבלה לימדו כי עשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל ואשר מסכמים את הערכים החשובים באמת, נחקקו על שני לוחות שבכל חלק חמישה דיברות. הסיבה להפרדתם נעוצה באבחנה הברורה שהם עוסקים בשני נושאים שונים. חמשת הדברות הראשונים עוסקים בקשר שבין האדם לבוראו ואילו חמשת האחרונות מלמדות מחויבות חברתית שבין האדם לזולתו. אותם דיברות מתחילים באיסורים: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך... ומסתיימים בדיבר האחרון הדורש מהאדם קדושה גבוהה וערך מוסף בדרגת המוסר האנושי: "לא תחמוד בית רעך...וכל אשר לרעך".
הסיבה לכל זאת מסמלת את הרגישות היתרה בנפש האדם. שהרי לא לרצוח עוד מתקבל על הדעת אך לא לחמוד ולקנא דורש מהאדם התמודדות קשה ומורכבת עם שורשי הרוע של הטבע האנושי. ניתן לראות כאן בעצם את הרצף ההגיוני שבמדרג הדיברות, המובאים מן הקל לקשה עד לדיבר התובעני ביותר, המהווה את היסוד המושכל המקפל בתוכו את המפתח להפרת כל הדיברות לפניו.
קנאת סופרים תרבה חכמה
תולדות הקנאה מקורן בחוסר המודעות של האדם לעצמיותו ולמהותו. בשל העובדה שהוא איננו מודע לצרכיו האמיתיים הוא שוגה בדמיונות שווא שאילו היו לו את כל אותם דברים שיש לחברו אז חייו היו טובים ואיכותיים יותר. הוא אינו מביט באושרו של חברו אלא באותם סממנים חיצוניים בלבד ואין זה משנה בעבורו אם אותם מרכיבים אכן גורמים נחת רוח לחברו. הוא משוכנע כי אם היה לו את הרכוש, הממון, המעמד וכו' שיש לחברו - הוא היה הופך לאדם המאושר עלי אדמות. תחושה זו המקננת בליבו מולידה מהר מאוד עצבות, מרירות ודימוי עצמי נמוך.
לרוב, הדחף המניע את הקנאי לרדיפה אחר הממון ולצבירת רכוש אינו קשור בהכרח לרצונו להצליח, כפי שהוא קשור לסירובו לכך שיהיה לו פחות ממה שיש לאחרים. רשפי האש הבוקעים מהרגשת הקנאה חורכים כל אפשרות של חשיבה בריאה ומובילים לעבר מבוך של חטאים. המשמעותי והבולט ביניהם הוא פגיעת עין הרע הידועה בקבלה כמסוכנת מאוד והשלכותיה השליליות הן רבות. על כך נאמר במשנה: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים אדם מן העולם" (ב', י"א). ועוד אמר ר' אליעזר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים אדם מן העולם".
האנרגיה השלילית המשולחת כחיצי רעל נובעת מקנאה טהורה ומעידה על הקנאי כאדם בעל צרות עין ונפש רעה. הנפגע ידע ויחוש זאת רק לאחר תוצאות שליליות, כישלונות והרס. אך האם אפשר להתגבר על רגש הקנאה ולנטרלו? תחילה יש לשאול עצמנו האם בכלל ראוי לבטלו הואיל וביסודה של הקנאה לתעל את האדם לאפיקים חיוביים המסוגלים להצעידו קדימה. חכמים הגדירו זאת במושג "קנאת סופרים תרבה חכמה". הגבול הדק העובר בין הקנאה השלילית לקנאה החיובית עובר דרך מכלול הערכים האינדיבידואלי המחייב ניתוח נכון של הנראה והנשמע.
בל נשכח כי בסיכומו של דבר מדובר ברגש דואלי. מחד, הוא הכרחי למימוש האישי ומאידך הוא עלול להיות שלילי והרסני. ולכן, ספק אם ניתן לדכאו כליל ולמען האמת אין צורך לעשות כן. תפקידנו לתעלו לאפיק מועיל למען איכות חיינו ויישום האיכויות הקיימות בכל אחד מאיתנו.
יצחק אהרון הוא ריש קבלה, ראש מרכז "חכמה"