נס גדול יהיה פה

קוקוס מהרג' הינו גורו הודי ייחודי אשר נמלט ממנזרו בהרי ההימלאיה, פתח מסעדה בגואה וגמר אומר ללמד רק אנשים חסרי סיכוי לחלוטין בדרך חדשה שלא נוסתה מעולם על ידי בני המין האנושי. בפרק הקודם נולד, חי ח"י שנים באוויר ונמלט מביתו לגואה פרבהו ההודי, הראשון מבין זוג תלמידיו האגדתיים של קוקוס מהרג'. בפרק זה נולד, חי ח"י שנים בתל אביב ונמלט מביתו לגואה יותם הישראלי, אשר נתקל חזיתית בפרבהו, על סף מסעדתו הצמחונית של קוקוסם הדגול לעתיד.

בזמן שילדה פרמיטה את פרבהו בעיירת הדייגים של פורי, ילדה רוחמה חיים את בנה הבכור יותם לבד בבית חולים תל אביבי, כשהיא עוקבת אחר עדכוני המלחמה בטלוויזיה. מתחילת אותו השבוע, נעדר בעלה חיים חיים, בשדה הקרב. בניגוד למקרים אחרים, בהם מושגת איזושהי הכרעה בעניין באמצעות עדות ברורה של חבר לנשק המצהיר כי ראה את הנעדר עומד ליד טנק שנייה לפני שקופסת המתכת התנפצה, או יושב בשדה פתוח בשבריר השנייה שמטוס אויב הטיל את צלו ממעל, או חוצה מפתן דלת רגע לפני שהבניין מעליו קרס, כאן יצרו עדויות סותרות תמונת מצב מטושטשת.

חבר אחד, אלחי, העיד שפגז ארטילריה ניתץ את עמדת הקשר שם עמד חיים ושמאז לא ראה אותו יותר. אך יחיאל סיפר שמיד אחר כך ראה את חיים רץ בשדה חמניות דרומה, כששערו אחוז בלהבות. לעומת זאת, תיאר הצלף עמיחי איש מפוחם בגובהו של חיים שהגיע מדדה לעמדת הסתוות צפונית יותר וביקש כוס מים. משראה את דמותו משתקפת במים החיים, שפכם המפוחם ארצה באומרו, טוב מותי מחיי. כך פנה ודידה אל עבר הגבול הסורי. עדויות סותרות, מורים חיי רוחמה חיים, הן פתח לבעיות אינסופיות.

ללא עדות מספקת למותו של חיים חיים, היסס בית הדין הרבני להכיר ברוחמה חיים כבאלמנה. חוקית, על כן, היה מעמדה כזה של אישה הנשואה לאיש נעדר. רוחמה הבינה היטב כי בעוד המוות הוא מצב קבוע, הרי שדבר נעדר עשוי פשוט לצוץ חזרה ברגע הבלתי צפוי ביותר. "מי לא איבד את המפתחות שלו, או משקפיים, או ארנק," הייתה אומרת לבנה, יותם, משהחל הלה להאזין ולדבר. וכך ציפתה רוחמה תמיד לשובו של חיים, עמדת דריכות שנקלטה בוודאות וחוקתה בעקביות על ידי בנה הצעיר. שולחן ארוחת הערב נערך תמיד לשלושה, ובעת הורדת הכלים מן השולחן, מלמלה רוחמה תכופות, "חיים לא טעם שום דבר היום." עם חלוף הזמן תהתה רוחמה אם חיים זוכר את מקום מגוריהם ואם הוא יזהה, בחוזרו, את רחובם.

"כל כך הרבה שינויים בכל מקום," נהגה לומר, בעוד עיניה תרות אחר בעלה בכל גבר מלא חיים ברחובות תל אביב. כחייל בצבא אמו, היה יותם מסתער על זרים אלו, תופס ברגליהם וזועק, "אבא חיים חזר!" בגיל חמש כבר היה מעפיל יותם על זרים תוך שניות, אוחז באיבריהם כקוף צעיר וממנף כל טיפת כוונה טובה בנמצא. על פי רוב, חייכו הגברים באדיבות, עד שהבחינו במבטם המעודד של פני האם הנואשות. יותם גדל להיות צעיר איתן ומתגושש בעל מצח שטוח וכתפיים רחבות. הוא היה אלוף ג'ודו שהפגין מעט חמלה כלפי יריביו וגילה עניין רב בבנות המין השני.

לאחר שמונה עשרה שנות התחבטות, ובזמן שרוחמה לא יכלה להרות יותר, התערב רב ידוע מבני ברק בפרשתה וגזר דין מוות על אביו של יותם. בלוויה, שנערכה בבית הקברות הצבאי ביום הולדתו השמונה עשרה של יותם, השליך הרב הגדול כמה מחפציו האישיים של חיים אל תוך הקבר הפתוח וקרא מפסק הדין הרבני שאותו יזם ושעליו חתם. "אף אם חיים חיים בין החיים," ציטט את עצמו, "הרי שמעתה, עבורנו, הוא נמנה עם המתים."

יותם שמע את המילים, זינק על הרב ועל עוזרו והטילם אל תוך הקבר שאותו כרו בסבלנות כה רבה. הוא ניגש אל אמו, נשק לידה ועזב את מתחם בית הקברות. אוטובוס הסיעו למרכז העיר, שם נכנס הצעיר לסוכנות נסיעות ובכספו קנה כרטיס טיסה ליעד מרוחק שראה בתמונה צבעונית על הקיר.

תשעה שבועות אחר כך, בילו שני גברים בני שמונה עשרה את היום האחרון לזרותם ברחובותיה המאובקים של גואה. "אני רעב," חשבו פרבהו ויותם בו זמנית, איש ממקומו.

פרבהו חלף על פני דוכן סמוסות טריות, הסניף פנימה את ריחן המגרה, אך החליט שהמקום אינו מספיק נקי לטעמו. יותם עבר מסעדת דגים, העיף מבט פנימה ונרתע מפני מאכלי הים שנראו לו יותר כמו ממצאים חיתיים מעוטרים מאשר כמו אוכל. פרבהו פסח על פני מסעדה צרפתית מהודרת כשהוא ממשמש את מעותיו בחשאיות דאוגה בכיסו האחורי. יותם נזכר ששמע בליל אמש על מסעדה צמחונית טובה וסב על עקבותיו. פרבהו דמיין את עצמו אוכל נזיד עדשים הודי עם יוגורט בופאלו ואורז מתובלן.

משני קצותיו המנוגדים של אותו רחוב, קיבעו שני הגברים הצעירים את מבטיהם על שלטה האדום של מסעדת ה - We Made It ונעו לעברה בקצבים מתגברים. וכך קרה שתשעים שניות אחר כך, ותשעה חודשים בלבד אחרי שנשבע קוקוס מהרג' ללמד רק אנשים חסרי סיכוי בדרך מקורית לחלוטין, התנגשו יותם ופרבהו חזיתית זה בזה בכניסה למסעדתו ונמרחו על הקרקע.

הגורו הטבח הבליע חיוך בזקנו השחור, מבין לאלתר כי לא יכול היה לקוות לשני תלמידים הולמים יותר. מתנצלים במבוכה, קמו השניים על רגליהם, ניערו את בגדיהם המאובקים וחצו את מפתן המסעדה אל עבר גורל חדש.

*הכותב נעדר מן הארץ פעם לשנים רבות בתורו ארצות, מהן אינדונזיה, דנמרק והודו. בימים אלו הוא הוגה רבות בבנו הקסום, ולעתים מקיים מפגשים בהשראת יצירו, הגורו קוקוס מהרג'.