קבלה, מה עשית?

המושג "קבלה מעשית" מוכר לרבים כתחום מוצנע וסגור הנועד לבעלי סוד בלבד. הוא מבטא עולם מסוכן, אפל ומסתורי של כשפים, רוחות ומאגיה. האמנם? במאמר זה אנסה לעמוד על טיבה של הקבלה המעשית באופן שיובן, מבלי להיכנס לעולם המושגים, הצרופים והקודים שבתורת הסוד, שממילא לא יאמרו להדיוט מאומה.

חכמת הקבלה העתיקה, שקיימת אלפי שנים, השפיעה על כלל המין האנושי בגלוי ובנסתר, ובאלף האחרון חכמה זו הוסתרה ונשמרה לבני המעמד האינטלקטואלי בלבד. הם סברו שעוצמתה כה גדולה, אסור שתהיה נחלת הרבים ויש להצניעה כיוון שהיא עלולה לבצע מהלכים דרמטיים בחיי האדם ובסביבתו. מהסיבה הזו אותה חברה מצומצמת שעסקה בלימוד הקבלה שמרה סודה בקנאות רבה.

ראשיתה של הקבלה בת זמננו החלה בספרד ובדרום צרפת במאות 12-15 ומשם המשיכה לעיר צפת על ידי רבי יצחק לוריא, הוא האר"י הקדוש (ראשי תיבות - האלוקי רבי יצחק). האר"י נולד בירושלים ונפטר בצפת בשנת 1573 בגיל 40.

המילה "קבלה" פירושה "שנתקבל", והיא מציינת אוצרות של ידע שהועברו באדיקות מדור לדור במשך אלפי שנים. הנחת היסוד בקבלה קובעת שאמת היא יחידה ואין בילתה ועל פיה קיימים חוקים רוחניים ברורים המשפיעים על כלל המין האנושי, ללא הבדלי גזע, מין ודת. חכמת הקבלה חושפת בפנינו שיטות מגוונות הנותנות מענה מלא ומספק לשאלות מהותיות בחיי האדם, כגון מה ייעודי, גורלי, מטרת קיומי והדרכים להגשמה עצמית, הן בדרכים גלויות והן בכאלה הנסתרות.

ספרות הקבלה מרבה להזהיר, להרחיק ולסייג את השימוש בקבלה מעשית. זאת משום שעל פי דברי המקובלים לעוסק בקבלה המעשית נחוצה טהרה שלמה, שאותה ניתן להשיג אך ורק באמצעות אפר פרה אדומה, שמאז חורבן בית המקדש אינו נמצא ברשותנו. אזהרות אלה עומדות לכאורה בסתירה לשימוש שנעשה לאורך הדורות בקבלה מעשית ובהגיית שמות קודש. יישוב לסתירה זו הביא הרב יצחק כדורי ז"ל שהבדיל בין השימוש בשמות הקודש כדרך להעצמת התפילה באופן שאינו מצריך טהרה, לבין השימוש המעשי בשמות קודש כאמצעי לבצע את רצונו של המקובל.

כאמור, תחום הקבלה המעשית כולל בעיקר את השימוש המאגי בשמות קדושים לפעולות בעולם הגשמי. עיסוק זה היה מותר בעבר הרחוק בשעת הדחק ולצרכי ציבור בלבד והיה לנחלתם הבלעדית של מקובלים אמיתיים, שקידשו את עצמם והגיעו אל מדרגת ההשגה הרוחנית תוך בקיאות מופלאה בקבלה העיונית. שאם לא כך העוסקים בדבר היו קוראים תיגר על שלמותם הגופנית והנפשית כאחד.

המושג "בעל שם" מתייחס למי ששולט בקבלה מעשית ויש בידיו את הידע להשביע מלאכים, לגרש רוח רעה ולהעניק כוח לקמעות. סוג זה של קבלה משלב בתוכו גם רפואה מעשית, וכל זאת במסגרת ההגדרה של מאגיה לבנה - להבדיל ממאגיה שחורה העוסקת בתורת השדים ובאמצעי כישוף. גם תפילות מאגיות נתחברו זמן רב לפני התפתחות הקבלה העיונית, אך מרבית החומר המאגי מתקופת התלמוד וימי הביניים נותר בכתבי יד.

כמה מגדולי המקובלים שבדורות האחרונים, כמו ר' יהודה החסיד (גרמניה, המאות 12-13), יצחק דמן (עכו,המאה ה-13) ור' יוסף בן אברהם ג'יקטיליה (ספרד, המאה ה-13) היו בעלי שם מופלאים. לאורך התקופות נטשטש השימוש בלשון הקבלה ודובר הרבה על קבלת האר"י כקבלה "מעשית". לפני שהתחדש המונח "קבלה מעשית" דברו על "חכמת השימוש" המייצגת את היסוד המאגי-מעשי, להבדיל מתאורגיה (עבודת הבורא) שבה פועל המקובל בעולמות העליונים ומבקש להתאחד עם האלוקות.

הפעולה המאגית מטרתה לשנות סדרים בעולמו של האדם, תוך שימוש בפעולות רוחניות ברמה גבוהה מאוד שהינן חיוניות ליכולת ההשפעה וההצלחה. תחום זה של פעילות מאגית מתוחם בענף הקבלה המעשית, והעוסקים במלאכה יוצאים מנקודת הנחה בסיסית שלפיה העולם נברא ומונהג על ידי שמותיו של האל, והם מבקשים לשנות את סדרי הבריאה באמצעות שימוש בשמות אלו. זאת על ידי הגיית שמות הקודש, בכוח המחשבה (כוונות) או על ידי צירופים המועלים על הכתב והמסוגלים לדברים עצומים ונוראים.

בקרב המקובלים רבות כבר דובר ונלמד על האלפביתיות המיוחדת וצורת הכתב שבקבלה המעשית. כתב זה אינו מזכיר במאומה את הכתב העברי המקראי של לשון הקודש המוכרת לנו כיום. בספרות הקבלה כתב זה נקרא "כתב עיניים" או "כתב מלאכים" על שם צורתו הגרפית.

לאותיות הכתב, המצויות בעיקר בקמעות קדושים, מייחסים המקובלים כוח רוחני עצום. כנראה שמדובר בשרידים קדמוניים של "כתב היתדות" שהיה נפוץ באזור מסופוטמיה ושהחשיבוהו לכתב המסתורין.

גם האלכימיה השפיעה מעט על הקבלה המעשית, אך בעוד שהאלכימאים ראו בזהב את פסגת השלמות, העמידו המקובלים דווקא את הכסף המסמל את החסד, מעל לזהב המסמל את הדין. ככתוב: "כסף וזהב חסד ואמת".

דברים אלה ורמזים נוספים ניתן למצוא בספר הזוהר. מאז תקופתו של האר"י נסגר ונחתם השער שבקבלה המעשית, ובימנו אין אף אדם או מקובל העוסקים הלכה למעשה בתחום זה ולכל היותר הוא מותר בידיעה בלבד. לכל הטוען כי הוא עוסק בקבלה מעשית אצטט את דברי ר' מנחם מנדל מווארקי: "את הבורא - אי אפשר לרמות. את החכם - קשה לרמות. ומה חכמה לרמות את הכסיל?! נותר אדם מרמה את עצמו".

יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"