ממעוף הפרבהו

קוקוס מהרג' הינו גורו הודי ייחודי אשר נמלט ממנזרו בהרי ההימלאיה, פתח מסעדה בגואה וגמר בליבו ללמד רק אנשים חסרי סיכוי לחלוטין בדרך חדשה שלא נוסתה מעולם על ידי בני המין האנושי. בפרק זה נולד, חי ח"י שנים באוויר ונמלט מביתו לגואה פרבהו ההודי, הראשון מבין זוג תלמידיו האגדתיים של קוקוס מהרג'.

מוקפת בתשע בנותיה, כרעה פרמיטה שרנם ללדת בעשירית. האחיות, שגילן נע בין שנתיים לעשרים שנה, לבשו לבן, אחזו בנרות ונעו בתפילה להיוולדו של בן זכר שיגדל, אולי, להגן עליהן. אביהן, מהש, שכבר נואש מדמיונות גאוות שכפולו העצמי, פנה לעבודת יומו ככוהן במקדש האל ג'אגנט בפורי. "קראי לה כרצונך," הורה לאשתו הנואקת בדרכו החוצה מן הבית באותו הבוקר.

משהחלו הצירים, שרו הבנות את המנטרה, רם רם רם, וכאשר, מעוטר במיצי קיבה ושיירי שתן, הראה הרך הנולד את מינו, פצחו תשע אחיותיו בצווחות כה רמות שהיולדת איבדה את הכרתה ופעמוני המקדש צלצלו במרחקים.

בסערת חושים ורגש, עשה הכוהן את דרכו הביתה, לגמרי לא מודע לקוף זכר עצום ממדים שהשתרך בעקבותיו. הקוף פסע אחרי האב המאושר אל תוך חדר היולדת, ניגש היישר אל המיטה והביט ברך הנולד בסקרנות עמוקה. מלטף את שערו של היילוד, השמיע הקוף כמה הברות ואז פנה ושב ברגיעה אל הג'ונגל. מהש שרנם מעולם לא הבחין בקוף. למעשה, מאז אותו היום כמעט ולא הבחין יותר בדבר, להוציא זוהר קיומו של בנו היחיד. פעם נשמע אומר, העולם כולו מת בעיניי, זולת פרבהו.

אמת היא כי לעתים באים אנשים אל בתי המקדש כדי לתת תודה על מזלם הטוב. אולם כל כוהן חד עין יעיד כי רחשי תודה מסוג זה הנם היוצא מן הכלל, וכי על פי רוב בני האדם מגיחים בבתי האל להפציר עבור שינויים קלים במערך המציאות לטובת עצמם. אי לכך, לאחר שמונה עשרה שנות שירות ככוהן במקדש ג'אגנט פורי, היה אביו של פרבהו מודע היטב לכל מה שעשוי להשתבש על פני האדמה. ובעקבות הצלחתו הגדולה להוליד בן זכר, שקע מהש שרנם בדיכאון שלאחר הלידה.

כל כמה שלא אחז בבנו בדבקות, חיבק אותו באיתנות, או הביט בו בנחישות, לא חש עצמו הכוהן כשיר או מסוגל להגן על פרבהו כיאות מפני פורענויות החיים. עצם האפשרות לאבד את מה שבקושי הצליח להשיג הכתה את לבו במכאובים ואת מחשבתו באימים. וכך, תשעה ימים אל תוך חיי הילד, אסף הכוהן את שבט הסארים שלו, ולהפתעתן המוחלטת הודיע כי פרבהו לא יגע יותר בפני הקרקע.

"בני לא ישרוד את סכנות האדמה," הסביר לנשות משפחתו. פרמיטה הייתה אישה סבלנית שלא יכלה לסבול כל מהומה. "מהש," היא ניסתה, "אולי נמצא דרך אחרת להגן על הילד?" האיש הניד בראשו. "כמה זמן יימשך העניין?" שאלה האחות הבוגרת, סנגיטה. "אין שום מגבלת זמן," השיב האב במיידיות תקפה.

וכך, למשך שמונה עשרה שנות חייו הראשונות, פרבהו מעולם לא נגע בפני האדמה. הוא עשה הכל בחלל האוויר. מה שהצטייר תחילה כמטלה פלאית סתומה, התחוור עם הזמן להיות אתגר על אנושי מוחץ. כשאר התינוקות, בשנותיו הראשונות, יכלו אחות אחת או שתיים לטפל בצרכיו הבסיסיים של פרבהו. אך כשהתחיל הילד לצאת מן הבית לבקר חברים, או ללמוד שיעורים פרטיים, החלה משקולת-על אנושית זו לדרוש את תמיכתן של חמש עד שש אחיות כמעט בכל רגע נתון.

קחו בחשבון, למשל, את שיעורי הסיטאר של פרבהו עם הפאנדיט ווי-מי שנקר, כששתי אחיות אוחזות בכלי הנגינה ושלוש אחיות מייצבות את הילד המתלמד. או דמיינו את שיעורי השחייה שלו באגם הכפר, עם ארבע אחיות תת-מימיות עטויות בשנורקלים מציפות את המשתחה כדי שיחתור כהלכה.

בעוד האחיות המסורות קיבלו את גורלן כמעין הזדמנות לפצות עבור תפילתן האנוכית להולדת בן מגן זכר, פרבהו הרעיב את עצמו כדי להקל את המשא המשפחתי. איבריו התארכו בדקיקות ועיניו הגדולות והעגולות בהו באנשים ובמקומות בהיסוס מתנצל. אך ביום הולדתו השמונה עשרה, בקרב קבוצה מתקתקה של קרובים וחברים, פשט פרבהו את איבריו, הושיט אצבע מדגדגת אל בית השחי של אביו, וגרם לאחרון לשמוט את משאו ארך הרגליים.

ופרבהו פגש את הקרקע במרוצה. עצם מראה פרבהו והאדמה באחדות סנסואלית הקפיאה את הקהל. מהירותו עוצרת הנשימה ותאוצתו חסרת התקדים גרמה להם מאוחר יותר להסיק כי הוא ודאי תכנן את העניין הרבה זמן מראש. נעלי ההתעמלות החדשות שביקש למתנת יום הולדת, הם אמרו, מתנות המזומנים, העובדה שהוביל את אביו הנושא לעמוד ליד דלת הכניסה לבית. כל אלו העידו על מבצע שתוכנן היטב ובוצע בשלמות.

ופרבהו רץ. הוא חתך דרך הסלון למרפסת הקדמית ומשם לגינה בה הביטה בו פרת המשפחה המזדקנת בתדהמה מוחלטת. הוא שאט אל הרחוב שם פגע באיש החלב שצנח מאופניו המחלידות, חלף על פני ילדי בית הספר שהריעו לו בקול גדול והחריד את שוטר הכפר ששמט משרוקית חמר להתנפץ אל פאתי ערימת פלפלים חריפים שהתייבשו בשמש.

פרבהו רץ אל שדות האורז המוריקים שם ספגו נעלי ההתעמלות החדשות שלו את לחלוחית טל הבוקר, חצה פסי רכבת שהניחה האימפריה הבריטית והקיף מקדשים שהקימו מלכים בודהיסטים. הוא טיפס על ההרים וגלש לגאיות. יום וליל במשך תשעה שבועות, בפיצוי הולם עבור חיים שלמים שבולו באוויר, נס פרבהו ממזרח למערב תת היבשת ההודית, עד שהגיע יום אחד לקצה שכונת מסעדה מסוימת בגואה כשהוא מותש ומאוד, מאוד רעב.

*הכותב איבד את זהותו ביום הולדתו השמונה עשרה וטרם מצא אותה מאז. הוא עושה לילות כימים במשמרת בנו בן השבוע ומוקיר את אשתו, ניצן, על גדלות נשמתה ואומנות נתינתה. מדי פעם, הוא מקיים מפגשים בהשראת יצירו, הגורו קוקוס מהרג'.