פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      התיקון שאינו נגמר

      במקור מציין "תיקון ליל שבועות" את ההכנה ליום מתן התורה. מה משמעותו של התיקון בימינו ואיך מתייחסים אליו בודהה ופרויד?

      היום בערב, כחלק ממנהגי חג השבועות, רבים הולכים לערוך "תיקון ליל שבועות". המושג "תיקון" בהקשר המסורתי שניתן לו מתאר הכנה לקבלת התורה, אך בימינו ניתנת לו משמעות עממית יותר - משהו מקולקל שעל ידי פעולה מסוימת מפסיק להיות מקולקל. כשאני חושב על המושג תיקון עולה בי שאלה שבדרך כלל תוקפת אותי כשאני מבקר במוסך - מתי ייגמר התיקון?

      הרי זה ברור שקיים משהו "לא בסדר", מחסומים פנימיים, כעסים, תגובות שיוצאות מפרופורציה והרשימה עוד ארוכה. ואם כך, יש כל כך הרבה לשפץ ולתקן. ואם יש הרבה לתקן אז יש גם הרבה עבודה והרבה מאמץ. כבחור עצל למדי, אני לא חובב גדול של מאמץ, ולכן חשוב לי לדעת, האם לנצח אהיה בתהליך תיקון או שמא באחד הימים אוכל לנוח ולהגיד - "זהו, עד כאן, אין יותר תיקון"?

      השאלה הזו לא עולה אצלי רק בעקבות חג השבועות, היא צצה בי עוד בלימודי האקדמאיים, כאשר יצא לי להכיר את אחד המתקנים המשפיעים ביותר - פרויד. חברנו האוסטרי גרם לי לדיכאון עמוק (אם הייתם שואלים אותו, זה בגלל שלא עברתי עדיין את השלב האוראלי), מכיוון שאצלו אין גבול ואין סוף לתיקון.

      פרויד טען שהאדם תמיד יישאר במאבק בין הדחפים הלא מודעים, רודפי מיקסום התענוגות שלהם הוא קרא ה"איד", לבין ה"סופר אגו" - החלק בתוכנו שמייצג את הפנמת הנורמות החברתיות. הסופר אגו אוסר על מימוש הפנטזיות של האיד במסגרת החברה, וכאשר עולים הדחפים ממעמקי הלא מודע אל פני השטח המודע הם מעוררים חרדות והתנהגויות נוירוטיות. אך בשלב זה האגו, החבר השלישי בתיאוריה של פרויד, מגן על ה"עצמי" מפני הדחפים האלו דרך ארסנל של מנגנוני הגנה - הדחקה, השלכה, סובלימציה וכן הלאה.

      לא רק שאין גבול לתיקון על הספה של פרויד, תמיד יהיה מאבק פנימי בין האיד לסופר אגו. כל עוד האגו מצליח דרך מנגנוני ההגנה הבריאים לווסת את הדחפים הלא מודעים יוכל האדם להיות, אחרי הכל, בסדר. תהליך התיקון הפרוידיאני, בנוסף לעלותו הכלכלית הגבוהה, עוזר למטופל להיות מתוקן בגבולות הסביר, על ידי העלאת תכנים לא מודעים מהאיד למודע, שם הם משתחררים ושלום לנוירוזה. אני מקווה שאני לא מעוות פה את פרויד, אך לי לפחות תמיד נדמה שהתיקון שהוא מתווה לעולם לא נגמר.

      הפסקת הסבל

      למזלי, פרויד הפך עם השנים לתיאוריה פחות ופחות רלוונטית, למרות השפעתה הרבה. אני אומר "למזלי" משום שלפי דרך התיקון של פרויד זה בלתי אפשרי להגיד בשלב מסויים, זהו, אין יותר בעיות פנימיות, אין כעסים, תיסכולים וכדומה. הם יורדים משמעותית בעקבות הטיפול, אך לא לחלוטין.

      אחת התיאוריות שמנסות לתת מענה סופי לתיקון היא הבודהיזם. לפי הבודהה, בניגוד לפרויד וממשיכיו, בכל חיים שבהם נולדים כבני אדם, ניתן עם מידה של מאמץ לסיים את התיקון. הבודהה דיבר בסוטרה על ארבע האמיתות - הסבל, הסיבה לסבל, הפסקת הסבל והדרכים להפסקת הסבל. כלומר, באמת השלישית הבודהה הציע מצב מתוקן שבו נגמר הסבל, מצב הוויה שבו הפרט משוחרר לגמרי. במצב הוויה נטול סבל אין נוירוזות, וישנו קיום אחר שאין לתארו במילים.

      על סמך מה מבסס הבודהה את היכולת שלנו להפסיק את הסבל? ובכן, הוא מתבסס על כך שהרגשות השליליים אינם טבועים בנו, הם משתנים, ואף טבעם חף ממהות משל עצמה. אם הם היו קבועים הם היו כל הזמן איתנו, אך לפי החוויה שלנו ניתן להיווכח בכך שהם לא כל הזמן נוכחים. הדאלי לאמה מזכיר את הנושא הזה רבות בהרצאות שלו, ובספרו "לעורר את התודעה, להאיר את הלב" הוא כותב שכולנו נולדים עם טבע הבודהה. הרגשות השליליים רק "מציקים" לנו באופן זמני, אך דרך תרגול אפשר להסיר אותם לחלוטין.

      בבסיס של התודעה שלנו אנו חפים מכל פגם. הדימוי לכך הוא השמש והעננים - השמש היא טבע הבודהה שלנו שמכוסה על ידי העננים, וביום מעונן במיוחד נראה רק אותם. אך למעשה, השמש קיימת שם כל הזמן. גמפופה, המורה הטיבטי מהמאה ה-12, כותב בספרו "עדי התכשיט של השחרור" (בתרגום ישיר שלי) שבזכות ה"טאטאגאטהגרבהה", טבע הבודהה המושלם שנמצא בכל אחד מאיתנו, אנו יכולים לעשות תיקון אולטימטיבי מכיוון שאפשרי לערוך את השינוי אם יעשה המאמץ.

      קשה לדעת איזו תיאוריה - הפרוידיאנית או הבודהיסטית - קרובה יותר לאמת. האם יש סוף לתיקון, או שתמיד יתקיים שלב כזה או אחר בתוך תהליך התיקון עצמו? כדי להכריע בשאלה זו צריך ללכת בכל דרך ולראות את תוצאותיה. ועד אז, לא נותר אלא להסתמך על החוויות והכתבים של אנשי רוח מהמסורות הרוחניות, שתיארו את חוויות התיקון האולטימטיבי או היחסי.