ימי ספירת העומר כבר קרבים לסופם והנה מגיע יום ל"ג בעומר, שבו נוהגים להפסיק את מנהגי האבלות של ימים אלו. לפי הנוהג חל איסור לערוך טקסי נישואין, ממעטים עד כמה שניתן מביטויי שמחה כמו שירה וריקודים, נמנעים מלבישת בגד חדש ולא מסתפרים. ואם בתספורות עסקינן, בעדות ישראל ישנם הנוהגים לספר את הבנים בהגיעם לגיל שלוש בפעם הראשונה בל"ג בעומר. המנהג נקרא "ח'אלקה".
שורש המנהג אינו רק עדתי-מסורתי אלא נעוץ היטב בחכמת הקבלה. גיל שלוש מבטא את "תיקון ג' הקווים". כלומר, שלושה קווים לתיקון הנשמה, שרק דרכם ניתן לקבל את האור. קו שמאל הוא תכונת הנברא (גבורה), קו ימין הוא תכונת הבורא (חסד) והקו האמצעי הוא התוצאה שבאה מחיבור שניהם (תפארת). לפיכך, אקט זה בא להורות על קבלת אור הבורא אל תוך נשמת הילד.
במהותו מציין ל"ג בעומר מדרגה חשובה שהאדם עובר בדרכו הרוחנית. בזמן זה האדם כבר סיים באופן תיאורטי את תיקון הנשמה שלו, ובקבלה מכונה שלב זה "תיקון בכוונה": עתה הגיע הזמן לתיקון אקטיבי של הנשמה, להוציא מהכוח אל הפועל, עד אשר מגיע גמר התיקון בחג השבועות, חג מתן האור.
מוות דרמטי
ל"ג בעומר מציין את יום השנה לפטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, בנה של שרה אשר נולד לה לאחר שנות עקרות ארוכות. היא קראה לו " שמעון" משום ששמע האל לקול תפילותיה. במשך 13 שנים שהה במערה יחד עם בנו אלעזר, כשהוא בורח מגזירת המיתה על ידי הרומאים בעקבות דברים שאמר בגנות השלטון. משך כל אותם שנים במערה עסק בלימוד התורה ובסודותיה העמוקים, כאשר הוא מתקיים מחרובים וממים בלבד. ספר הזוהר הקדוש, המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי (ישנם הסוברים כי ר' משה די ליאון הוא שכתב את ספר הזוהר), נכתב בכל אותן שנים ארוכות ומהווה את היסוד המרכזי והמובהק ממנו שאובה תורת הקבלה.
ביום ל"ג בעומר בשנת ג' אלפים תתק"כ הסתלק רשב"י (160 לסה"נ ). המקובלים שחיו בצפת במאה ה-16 נתנו ערך מוסף לל"ג בעומר ונהוג לקיים הילולה גדולה על קברו של רשב"י במרון. לגרסת המקובלים, ביום הסתלקותו של רשב"י עלתה נשמתו והתאחדה עם עולמות עליונים, בבחינת זיווג הצדיק עם השכינה. איחוד זה מייצג חתונה ומכאן הנוהג הנפוץ להינשא ביום ל"ג בעומר (הילולה מילה בארמית שפירושה : שמחת נישואין).
פטירתו של רשב"י מתוארת בזוהר בדרמטיות: "אותו יום ביקש רבי שמעון להסתלק מן העולם והיה מסדר דבריו. נתכנסה החברותא לביתו והוא אמר להם: עתה שעת רצון היא, מילים קדושות שלא גיליתי עד עתה רצוני לגלותן... וכל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה איש אשר יקרב אליו כי לא יכול, כי האור והאש היו מסביב לו. משיצאה מיטתו ופרחה באוויר הייתה לפניה אש לוהטת. והנה נשמע קול עלו ובואו והתכנסו להילולה של רבי שמעון בר יוחאי". (אידרא זוטא, דברים, פרשת האזינו, רצ"ו).
אם כן, מהו הקשר שבין יום פטירתו של רשב"י ובין המוטיב המרכזי ביום זה הדלקת מדורות ונרות? סוגיה זו אסביר בשני אופנים: רובד הפשט ורובד הסוד. הראשון מבאר כי הבערת המדורות נועדה לזכר אותה אש שבקעה מן הבית ביום פטירתו של הצדיק ושתכליתה לשמש נר לזכרו. כל זאת משום האמונה כי בזמן הסתלקותו ירד לעולם אור רוחני עצום, שהתגלה ונגה משך כל אותו יום. אולם, אם נעמיק ונצלול אל רובד הנסתר, נגלה כי באש פועלים בניגודיות שישה כוחות: היא מבשלת ושורפת, מחממת ומקררת, משחירה ומלבינה ובמהותה מסמלת היבטים שונים במורכבות נפש האדם. מלבד העובדה כי להבות האש מהלכות קסם מהפנט על המתבונן, יש בהן פן שבכוחו לבטא חלק עיקרי בתחושות וברצונות שלנו.
מדורת השבט
אותן להבות רוקדות אל על ומפיצות סביבן חום ואור, ובאמצעותן מתגלה בלב האדם אותו ניצוץ המבעיר תחושה פנימית של מסוגלות להתמודד עם הבדידות, החושך והעלטה הרוחניים המקיפים אותו. אך מסתבר שלא רק אור חסר באדם. עצם הישיבה הנינוחה אל מול הלהבות מחממת את הלב ומעניקה תחושה מלטפת של חיבור ושייכות המפריכים ולו לזמן קצר את תחושת הריחוק והזרות מעולם קר ומנוכר. האדם כישות בעלת מכלול ערכים, רצונות וחלומות, שואף תמיד להתרומם ממקומו ולעלות במעלה ההר עד לפסגה. לעיתים הוא נמצא שקוע עד צוואר בהתעסקות בתפל ולא בעיקר ולכן יימצא בתחושת תקיעות. אך בל נשכח כי האש הפנימית הבוערת בקרבו מבטאת את רצונו לפרוץ, לעלות ולהצליח, ממש כמו להבות האש.
המדורות שאנו נוהגים להדליק בל"ג בעומר מסמלות את האור הגדול שמתגלה כשאנו מתחברים בינינו באהבת הזולת. חכמת הקבלה מלמדת כי באדם ניצוץ רוחני המושך אותו אל עבר תחושת השלמות והנצחיות. כאשר אנו מופרדים, אותו ניצוץ מתכלה ומחמיץ את ייעודו. אם נתאחד ונאמץ את שיטת המקובלים, ונדע לכבוש את האגו המבדיל ומרחיק בינינו, תיווצר בעירה משותפת שתאחד את כל הניצוצות ללהבה אחת משותפת וגדולה, שדרכה יתגלה האור האלוקי.
ראוי לציין כי ביהדות האש נקשרת עם קדושה רבה ומהווה אמצעי מובהק דרכו ניתן להביע תחושות ורגשות מעבר למילים. לכן אין זה מקרי כי הפסוק : "נר ה' נשמת אדם" מקבל ביטוי ותוקף דווקא ברגעים בהם מתרחשים אירועים כואבים, והמוני אדם מתאגדים בספונטאניות ומדליקים נרות. דוגמה לכך ניתן לראות אף בזמן התפילה. המתפלל מתנודד קדימה ואחור באופן לא רצוני וחסר שליטה ומזכיר את להבת הנר בתנועתה השואפת מעלה. ל"ג בעומר מייצג את המדורה שבלב ומבטא את התקווה שלנו לתקומה, לעתיד ולשלום. האמונה כי שפע רוחני רב יורד לעולם ביום זה גוררת אחריה שובל של המוני אדם המתאחדים סביב מדורת השבט כאיש אחד בלב אחד.
יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"