מי כאן מחליט?

מה עדיף - לקבל תשובות מ"אנשים שיודעים", או לפעול על פי מה שאנו רואים בעצמנו? רובנו, באופן אינטואיטיבי, נבחר מיד בתשובה השנייה מאחר שהיא מייצגת עבורנו בחירה חופשית, וכך "צריך ונכון שיהיה". אבל מה אם אנשים מסוימים יכולים לראות אותנו באופן ברור יותר, בצורה אובייקטיבית, ואפילו יכולים לדעת בבהירות מה "טוב" עבורנו? אם המטרה שלנו היא ראיה בהירה ומדויקת של הדברים, האם זה משנה באיזו דרך ננקוט כדי להשיג אותה?

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו לא רק צוברים עוד ידע וניסיון, אלא גם אבק על המראה שלנו, דבר המונע מאיתנו לראות את הדברים בבהירות. האבק הזה מכיל את מערכת הערכים שלנו, האמונות, הטראומות, האבדות, האהבות, ועוד מטען רב שצברנו במהלך השנים. מהן, אם כן, אפשרויות הבחירה העומדות בפנינו כשאנו רוצים להיתמך בזמנים של מורדות, עליות ואתגרים הניצבים מולנו בחיים?

אנו חיים בזמנים מאתגרים במיוחד מכל הבחינות. קצב החיים הוא כל כך מהיר, עד כי נדמה שאין לנו את הזמן לנוח בתוך עצמנו ולזהות מה אנחנו רוצים באמת ומתי אנחנו מגיבים לרצונותיהם של אחרים. זה נכון לא רק בעולם המקצועי אלא גם במערכות יחסים ובכל תחום אחר למעשה.

לקצב החיים המהיר מתווספת האינדיבידואליות שלנו המקבלת זריקת עידוד משמעותית במהלך 40 השנים האחרונות. הרבה חופש אישי הושב לנו, אך ככל שאנו חופשיים יותר לבחור בשביל עצמנו, כך גדל הסיכון שנלך לאיבוד בדרך. תחושת השייכות לעתים נחלשת, כי דת ונורמות תרבותיות מאבדות מחשיבותן. בחברות סגורות ומוגדרות, כמו חברות דתיות למיניהן, בהן כל ההתנהלות מושתתת על מערכת חוקים וגבולות ברורים, גם התשובות ניתנות מבחוץ.

ככל שאנחנו עצמאיים יותר, עלינו להתעמת עם מבחר האפשרויות הבלתי נדלה שהחיים מציעים, והשאלות הרבות שעולות בשל כך. לכן, פעמים רבות אנחנו מתחילים לחפש אחר ההדרכה בתוכנו דרך מדיטציה ועבודה פנימית, או מחוצה לנו, דרך ספרים, אנשים ש"יודעים", דתות או מורים רוחניים.

בהכללה גסה, ישנן שתי גישות מפתח לתמיכה מקצועית. האחת היא "אקטיבית" ובה אדם פונה לעזרה קונבנציונאלית או אלטרנטיבית, התומכת בו למצוא תשובות ולעשות עבודה בעצמו. לדוגמה: טיפול קוגניטיבי, פסיכולוגי, גשטלט, עבודת גוף-נפש וכדומה. באלו המטופל נעזר בתמיכה על מנת לגלות בעצמו מה הם הצרכים והמגבלות שלו וכיצד הוא יכול להתמודד עם האתגרים שמציבים בפניו החיים, על ידי כך שהוא צולל לתוך המודע ותת המודע שלו. השיקוף הזה משאיר את האחריות אצל המטופל ומתפקידו למצוא את התשובות בעצמו. התפקיד של המטפל כאן הוא לתמוך במטופל ולהדריך אותו לעבר עצמו.

הגישה השנייה היא "רספטיבית" בבסיסה. כאן המטפל מציע ראיה מכוונת של הדברים דרך תקשור, הילינג, אסטרולוגיה, פרחי באך ועוד. הייחוד בדרך כזו היא שהמטופל יכול להגיע עם שאלות או דילמות ולקבל אבחון מיידי של מצבו, תשובות ברורות, ועצות כיצד מוטב לו שיפעל. כאן המטופל מקבל תובנות ולפעמים גם טיפול אנרגטי ו/או תרופתי מידי מהמטפל. המטופל מצידו, נשאר יחסית פסיבי. תפקידו העיקרי יהיה להרפות, לקבל ולהחליט אם הוא נותן אמון ולוקח הלאה את אשר מוצע לו.

גם כאן, כמובן, על המטופל תחול אותה אחריות לקחת את ההחלטות בעצמו, אולם זה עשוי להיות מסובך יותר, כיוון שהוא יוצא מתוך ההנחה שעומד לפניו אדם ש"יודע". בנוסף, נכנס כאן פעמים רבות אלמנט של ניבוי העתיד שהוא בעל השפעה גדולה. לעתים רבות נפעל או לא נפעל פשוט מתוך ציפייה שהנבואות הללו יגשימו את עצמן.

בדרך הראשונה, רוב העבודה באספקט של מציאת התשובות והיכולת לראות בבהירות, היא בידנו, ויש לכך חלק חשוב בבניית העצמאות שלנו ובפיתוח היכולת האישית שלנו לראות בבהירות לתוך עצמנו. אולם, כשאנו משחקים את התפקיד הראשי, אנחנו סובייקטיביים ולא תמיד נוכל לפעול בשיקול דעת ולראות את עצמנו כפי שאנו באמת.

ושוב, אין נכון ולא נכון. אולי שילוב בריא ומאוזן והתבוננות מעמיקה פנימה הם כל מה שנדרש. כך או כך, שמירה על בחירה אישית ועצמאית היא המפתח לכל מה שאנו עושים בחיים. אנחנו צריכים להרגיש שהכוח להתמודד עם החיים ולצמוח מהקשיים שהם מביאים עמם הוא דבר שטמון בנו, וכל מי שתומך בנו לאורך הדרך צריך להישאר בתפקיד של תומך ולעולם לא תחליף לחופש האישי שלנו והזכות לבחירה עצמאית.

הכותב הוא מנחה, תרפיסט ומאפשר תהליכי מודעות ליחידים וקבוצות. מעביר מפגשי ייעוץ אישיים ומנחה קורסים וסדנאות. בעבודתו הוא משתמש בכלים מגוונים המגיעים מעולמות שונים, בחקירה, טיפול מילולי, ועבודה עם הגוף והנשימה.