פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הבאנו חלום עליכם

      מה הקשר בין חלימה למוות, האם אנחנו ממשיכים להתקיים לאחר שאנו מתים ואיך כל זה קשור לפחד משינויים?

      זיו אלוני ואני מתרגלים ומלמדים שנים רבות חלימה מודעת, ובמאמר זה נדבר על הקשר בין החלומות למוות. כפי שבגישה הטיבטית החלימה היא כלי דרכו מכין את עצמו הנזיר לרגע המוות, כך למעשה תרגול החלימה והבנת החלומות מכינים אותנו למפגש עם החיים עצמם ולהבנה אמיתית של עצמנו.

      זיו: על פי המסורת הטיבטית יש קשר הדוק בין מוות, שינה וחלימה, איך אתה רואה את זה ?

      אני: מוות זה נושא מאוד מורכב וגם מאוד טעון. זה מעניין, כי מבחינה סימבולית, בחלום למשל, מוות דווקא מסמל בדיוק את ההפך. המוות מראה שהגיע הזמן להתעורר. גם בקלפי טארוט קלף המוות הוא בדיוק כמו סימבול המוות בחלום, ואם הוא מופיע בקריאה סימן שהגיע הזמן להתעורר ולחיות. הרבה אנשים כל כך מפחדים מהמוות שהם פשוט מפסיקים לחיות בגלל זה. מוות זה גם שינוי, והרבה אנשים כל כך מפחדים משינוי שהם מפחדים לחיות.

      בין אם זה שינוי הקורא לנו להתפטר מהעבודה ובין אם זה שינוי הקשור בסיומה של מערכת יחסים - אנשים לא אוהבים שינויים, הם מפחדים מהם "פחד מוות". זה בעצם הרעיון, וקלף המוות או חלום על מוות באים ללמד ששינוי זה חלק מהחיים ושלא צריך לפחד. לאנשים קשה לקבל שינויים וכאן מגיע המקום של המוות. המוות הוא אחד הקונפליקטים הכי מרכזיים שיש לנו כי אנחנו צריכים לחיות, וכדי לחיות אנחנו צריכים להרוג, אם זה חיה ואם זה צמחים.

      זיו: כלומר, משהו צריך להפסיק לחיות כדי שאנחנו נוכל להמשיך להתקיים.

      אני: בדיוק, ואפשר לראות את זה בימים הקדומים, אצל ציידים. הצייד היה טקס, בו צריך היה גם לתת מנחה, להגיד סליחה, ולפעמים גם להקריב. יש המון חרטה סביב עניין המוות ויונג ראה במוות ארכיטיפ מאוד חשוב, ארכיטיפ השייך לתת המודע הקולקטיבי. כך למשל, כשאדם מתחתן הוא צריך להרוג את הרווקות, כדי ששלב החתונה הבוגר יותר יתחיל. משהו צריך למות כדי שמשהו חדש אחר, בוגר וטוב יותר, יתחיל. אם תהיה התלבטות בעניין החתונה יכולים להופיע חלומות שבהם משהו אחד הורג משהו אחר. הסימבול הקלאסי שיונג מדבר עליו הוא נחש שאוכל נחש או את עצמו, אבל בפועל היום נפגוש סימבולים מודרניים יותר כגון כלב שאוכל חתול, חתול שאוכל עכבר וכדומה.

      מקום תרגול מרכזי

      זיו: אתה בעצם אומר שהמוות הוא חלק מהחיים וזה מתחבר לי עם כתבי קרלוס קסטנדה, שבהם הוא מספר שהמורה האינדיאני שלו, דון חואן, לימד אותו שהמוות הוא היועץ הקרוב והטוב ביותר שלנו, ושצריך לזכור שהוא תמיד נמצא פה לידנו ונושף בעורפנו.

      אני: אני מלמד טארוט בצורה של 22 שלבי התפתחות לקראת הארה, והמוות זה השיעור הראשון של המאסטר, השלב שבו התלמיד מחליט להקדיש את חייו למציאת ההארה. בקלף המוות המאסטר מבין שהחיים קצרים ושהמוות הוא לא דבר דמיוני, ולכן הוא מבין שהוא חייב להפסיק לבזבז את חייו ולהקדיש את עצמו למען המטרה והייעוד שלו.

      זיו: קלף המוות מתאים לפתיחת שיחה על מוות כי הוא מייצג את המהות של המוות כהזדמנות למשהו חדש. זה קצת מתנגש עם הדעה האישית שלך לגבי מהו מוות, כי קלף המוות עוסק בתהליך שינוי ובמה שעושים אחר כך. מהו ה"אחר כך" של המוות להבנתך?

      אני: את מתכוונת למוות של החיים?

      זיו: כן, אני מתכוונת למוות הממשי.

      אני: קודם כל, חשוב לי להסביר שלא כולם, ובכלל זה גם אני, מאמינים שיש חיים אחרי המוות. לא כולם חושבים שיש גלגולים נוספים והזדמנות חוזרת ודווקא בגלל זה מבינים שצריך להספיק לעשות בחיים אלו. השאלה היא באמת מה קורה אחרי המוות ?

      זיו: או אם בכלל קורה "אחרי המוות".

      אני: זהו, שקשה לדעת. בתפיסה שלי האני האינדיבידואל חוזר למקום אחר, גדול יותר, ובעצם מפסיק להתקיים כאינדיבידואל. כלומר, ישנו מוות של האני לטובת משהו גדול יותר, אבל האני לא ממשיך להתקיים יותר בנקודת המוות. למעשה, כל הזמן הביולוגיה שלנו מכינה אותנו לשלב הבא בו המשהו הקודם מת ומשהו גדול יותר נולד.

      הינקות מפנה מקום לילדות והילדות לנערות. הנערות מפנה את מקומה לבגרות, וזו ממשיכה לחיי משפחה ופוריות. אחר-כך חיי הפוריות מפנים את מקומם לתקופת הבלות, לאחר מכן מגיעה הזקנה ואז כשאנו מוכנים, החיים מפנים את עצמם לשלב הבא, לשלב שלאחר החיים. מהו? אף אחד לא יודע, אבל ברור שזה משהו גדול, כי לשם מכינים אותנו כל הזמן. אני זוכר שהטיבטים לוקחים את המוות מאד ברצינות וחלק נכבד מהתרגולים הרוחניים, ובמיוחד החלימה, משמשים כהכנה לרגע המוות.

      זיו: המסורת הטיבטית משתמשת בחלימה גם כדי להתכונן לרגע המוות, להגיע אל הרגע הזה באופן ראוי המאפשר לעבור את תהליך המוות בצורה מודעת. זה עניין לגמרי פונקציונלי מבחינתם. הם מניחים שהחיים עצמם מורכבים מגלגולים המאפשרים התפתחות, וברגע המוות הם יכולים להחליט מה יהיה הגלגול הבא או אם לחזור לעוד גלגול - במידה שיש להם את האנרגיה המספיקה להפסיק את הסמסרה, את מעגל הגלגולים. וחלקם, על אף יכולתם מבחינה אנרגטית לצאת ממעגל הסמסרה בוחרים לחזור לעולם ולסייע לשאר בני האדם להתפתח.

      כלומר, נקודת המוות היא נקודת בחירה עבור המתרגל המודע וזמן השינה הוא מקום התרגול המרכזי בחיים האלה, לעניין זה. זמן שינה מכונה גם "מוות קטן" משום שבמהלך השינה גלי המוח מגיעים לתדרים הנמוכים ביותר האפשריים בחיי האדם. למעשה, אנחנו "נעלמים" אל תוך השינה היעלמות שאינה רצונית. פיתוח מודעות יציבה במצב זה של "שקיעת המודעות" הוא המפתח, משום שהוא מאפשר לתרגל בתוך מצב בחיים שהוא הכי קרוב למוות.

      אני: וכך בעצם מצליח הדאלי למה או מוארים אחרים לבחור לאן להתגלגל? כיוון שהוא תרגל חלימה ומסוגל לשלוט ברגע שלאחר המוות?

      זיו: תרגול החלימה משמש אותם להשגת נוכחות מודעת שתאפשר להם בחירה במצבים בהם התודעה מעומעמת - בשינה, בחלום ובמוות. לפחות הם מקווים שהתרגול ישא פירות ברגע האמת.

      אני: יש עוד נקודה חשובה והיא שבזמן החלימה, כמו בזמן המוות, אנחנו נעדרי גוף.

      זיו: אני לא מדברת על חיים אחרי המוות, אני מדברת על תהליך המוות עצמו כתהליך מודע, ויכול להיות שאחר כך המודעות עצמה נעלמת ולא בהכרח ממשיכה להתקיים. גם זו אפשרות.

      אין לאן לברוח

      אני: את יודעת, אחד מהשיעורים של קלף השטן עוסק ברעיון של מה זה גיהינום. אחרי המוות אין לנו גוף פיזי ואנו לא יכולים לברוח לשום מקום. כשכועסים, אי אפשר לדוגמה לברוח ולעשן, אי אפשר לברוח לשינה, או "לייצר" כאב ראש וזה בעצם הגיהינום. אחרי המוות אין לנו ברירה, אלא להתמודד עם השדים שלנו ומה שלא עשינו במשך כל החיים לא יוכל לחכות ולא יהיו תירוצים. לכן אני חושב שחלימה היא הכנה מצוינת לשלב הבא. שם, בחלימה, אנו לומדים לתרגל שלב מודעות ללא גוף. בשלבים מתקדמים נתמודד עם השדים שלנו, עם החלקים השליליים, ההתמכרויות וכדומה. לכן אני מסכים מאד עם הגישה שלך וחושב שבזמן החלימה אנו מכינים את עצמנו לרגע המוות.

      זיו: למעשה, גם המוות וגם החלומות הם מיסתורין עבורנו, הם מצבים של חוסר וודאות - מה שדומה, בעצם, להרבה מצבי ביניים בחיים. במסורת הטיבטית טוענים שמצבי הביניים של החיים והמוות הם זמן טוב לתרגול רוחני, והם מכנים את מצבי הביניים האלו בשם "בארדו". להבנתם, השינה והחלום הם מצבי בארדו עיקריים של החיים האלה ויש את מצבי הבארדו של תהליך המוות, ולכן תרגול חלימה הוא כלי חשוב המאפשר התפתחות.

      אני: הגוף בחלום הוא בעצם סימבול והוא מייצג את הצורך ביציבות, בביטחון. לכן בתרגול של חלימה, כיוון שאנו לומדים לתפקד ללא גוף, ה"אני" שלנו לומד שאולי זה לא כל כך נורא אם לא תהיה יציבות ואם לא תהיה, למשל, הכנסה קבועה ובטוחה בכל חודש, משום שאנו יכולים לשרוד ללא ביטחון. החלימה משחררת אותנו מהפחדים הפיזיים שמטרידים אותנו ואנו לומדים להתמודד עם הפחד הכי גדול שלנו – השינוי.

      זיו : הפחד מהכלום.

      אני : כן, וכשאני חווה כלום בחלימה, אני מסוגל להתמודד עם הכלום בעירות.

      זיו: יש את הכלום של המוות ויש את הכלום של החלימה. בשניהם הקרקע מאוד לא בטוחה - שניהם מצבים של אי וודאות.

      אני: ויש את הכלום של החיים.

      זיו: כאשר בתוך החיים, המוות והחלימה הכל יכול לקרות. ה"כלום" הוא בעצם מרחב אפשרויות בלתי מוגבלות.

      אנו מזמינים אתכם למפגש היכרות בנושא חלומות וחלימה (ראו קישור).

      ©שגיא מנדלבוים החל את דרכו בתקופת הצבא במפגש מקרי עם מורה ייחודית, שהוליד שלוש שנים של חניכה לא שגרתית ללימודי טארוט. במהלכה נלמדו לא רק טארוט כי אם גם מיסטיקה ורוח. כיום עוסק בהומיאופתיה קלאסית, ובעל ניסיון של 16 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושאי טארוט וחלומות.

      © זיו אלוני היא מתרגלת ומדריכת חלימה ובמשך שנים רבות חקרה את תחום החלימה המודעת. ב-2007 נסעה להודו למסע חיפוש מעמיק אחר החלומות והכוח הטמון בהם, ושם למדה חלימה מודעת אצל יוגים הודים ונזירים טיבטיים. במהלך המסע חייתה במנזר נשים טיבטי בצפון הודו, שם למדה פרקטיקות חלימה בודהיסטיות.