כל הארץ אנשים אנשים

מה חושב עלינו דגל ישראל? לכבוד יום העצמאות הבאנו לכם שיחה ערה איתו על אנשים, סמלים ומה שביניהם

ירון בהיר

בימים אלו מתמלאת ארצנו בדגלי ישראל: על רבי הקומות מתנוססים דגלים ארוכים וגדולים, מהמרפסות נראים דגלי בד ומהמכונית מתנופפים דגלי ניילון קטנים - כל כך הרבה דגלים.

אני, באופן אישי, מאוד אוהב את דגל ישראל. הוא בהיר, פשוט, נושא בתוכו משמעויות רוחניות עמוקות והיסטוריה עתיקה ובכלל - מדובר בדגל לתפארת מדינת ישראל. בנוסף לכל אלו, אפשר להתעטף בו במשחקי כדורגל, להצדיע לו בבוקר, כשקר הוא מחמם, כשחם הוא מנפנף רוח ציונית נעימה וכשנעים הוא נשאר דוגל בנעימים.

בשנה שעברה, ביום העצמאות, כשכבר עייפתי מבהייה ממושכת בשידור חוזר של "הלהקה", קיימתי שיחה ערה עם הדגל הביתי שלי. למרות שהוא השביע אותי לא לשתף אחרים בדבריו - וכשאתה נשבע בפניו של דגל מדובר בעסק רציני - אני רוצה, ברשותכם, להציג כאן קטעים נבחרים מאותה שיחה.

"מר דגל", שאלתי בקול מתבייש "תגיד לי בבקשה, איך זה שכולם אוהבים אותך?" מר דגל ענה לי בקול בטוח, קול כזה שרק דגלים לאומיים יכולים להפיק ממיתרי לבם, "בבקשה ממך ירון, אני רואה עכשיו טלוויזיה, כבר עשינו את השיחה הזו בשנה שעברה, לא?" כעבור שנייה כחכח בגרונו והוסיף: "אוהבים אותי בגלל התאמת צבעים טובה". הוא מתחמק, זה ברור. טוב, מר דגל מאוד עניו, הוא לא אוהב לדבר על עצמו. אני בכל זאת אני מתעקש ומנסה שוב: "אה, סליחה שאני מפריע מר דגל, אבל אין לנו הרבה זמן, מחר אני מוריד אותך מהחלון ומחזיר את הבוגנוויליות. אנא, תן לי דקה מזמנך, איך זה שכולם אוהבים אותך?"

ככל הנראה מר דגל נבהל מסופו הקרב והוא הסכים לענות לשאלותיי הטורדניות. "תראה ירון", אמר לי, "קודם כל, לא כולם אוהבים אותי כפי שאתה ודאי יודע, יש אנשים ששורפים אותי ודורכים עליי. הם לא כל כך מטרידים אותי, יותר מטריד אותי מאלו ששורפים אותי זה אלו ששרופים עלי, אבל נושא זה מכביד על ליבי, בוא נעזוב את זה". "למה אתה מתכוון מר דגל?" שאלתי. מר דגל לא ענה, הוא הביט בחברי הלהקה שרים את "שיר לשלום". זה הקטע שבו הוא נהיה רגשני, פעם אפילו ראיתי אותו בוכה כששרו "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות, שירו שיר לאהבה ולא למלחמות".

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

היפי לטנטי

דגל הוא היפי לטנטי, הוא משחק אותה לאומן קשוח, אבל אני יודע שבפנים הוא דגל אוהב אדם, מחבק עצים והולך הליכת מלאכים. "נו, דגל, אתה לא יכול לזרוק את זה לאוויר סתם ככה", הפצרתי בו, "שתף אותי, בחייך, אנחנו חברים או לא?" דגל שוב לא ענה. הוא הביט במסך במבט הדגלוני שלו, מבט של דגל בראש הר המסתכל על מישור אינסופי. פתאום הוא לקח שאיפה ואמר "ירון, מה שאני אומר לך צריך להיות בינינו, בסדר? יש אנשים שייעלבו מזה מאוד". "אין בעיה מר דגל", התחייבתי מיד.

מר דגל המשיך, "תראה, אני יודע שאתה אוהב אותי. המשפחה שלך גם כן וככה גם רוב המדינה שלך. אבל פה בדיוק הבעיה". "מה? למה?" השנאה העצמית הזאת, ידעתי שאסור היה לי להמליץ לו ללכת לוויפאסנה - מאז שהוא חזר מהקורס הוא נהיה כזה "מודע לעצמו". "ירון, אתה מארח טוב ואף פעם לא כיבסת אותי עם התחתונים שלך, אבל מה שאני אומר עכשיו יכול לפגוע בכך. תראה, לא אותי הם צריכים לאהוב ולכבד, לא לי הם צריכים להצדיע, לא עבורי הם צריכים להקדיש את מיטב שנותיהם ובניהם. הם צריכים לאהוב את מי שאני מייצג".

"אתה מייצג את המדינה", התפרצתי, "אנחנו אוהבים את המדינה, למרות הפוליטיקאים המושחתים, למרות ההפרטה והפערים החברתיים, למרות הכול! מה הבעיה בזה?" "גם מדינה היא סמל, ירון, ואם כך אז גם את המדינה הם לא צריכים לאהוב! המדינה זה אנשים כמוך ושאר בעלי עצמות, בשר ולעיתים גם שכל". אוי, פה דגל ממש הפך את עורו, הייתכן כי הוא הפך לעוכר ישראל? אולי פשוט שיתקלח בספירט ויצית את עצמו.

"תבין", הוא המשיך, "מדינה, דגל, לאום, אומה וכל המושגים האלו הם רק מושגים. זה לא כל כך קשה לאהוב מושגים, גם אני אוהב פילים דמיוניים, משולשים אפלטוניים ומספרים עשרוניים. אבל רעיונות ומושגים, דגלים וסמלים לא פוגשים ברחוב, לא צריך לדבר איתם ולבקש מהם דברים. הם לא חותכים אותך בכביש, לא משפצים לך את מכונת הכביסה, לא עונים לך בשירות לקוחות ובטח שלא ראיתי אותך יוצא לדייט עם דגל ישראל. אתה מבין, אתה חי עם אנשים אבל אוהב סמלים, זה לא נראה לך מוזר קצת? אולי פשוט תנסה להתחשב גם באנשים כמו שאתה מתחשב בדגל?"

"אני לא ממש מבין מה אתה רוצה להגיד", אני אומר. "אני רוצה שבמקום שיאהבו אותי, את סמל המדינה, שיאהבו את מה שמרכיב את המדינה - אנשים, בני אדם מוחשיים, מוצקים. אני רוצה שיזכרו את מה שאני מסמל ולא את הסמל עצמו. אני מסמל בני אדם, ואם להיות יותר ספציפי - אני מסמל את כל תושבי ישראל. אני רוצה שיזכרו שהמשמעות העמוקה שלי היא אנשים, וכשמצדיעים לי יצדיעו לאנשים שעומדים מאחורי, לא לי! אתה מבין ירון? שאני אנסח לך את זה עם ניקוד?" דגל נהיה ממש רגשני, נראה לי שנגעתי בעצב חשוף.

מדבקה על האוטו

"אני מבין. אבל דגל, מה הבעיה עם זה שכולם אוהבים אותך? אתה הגיבור הלאומי שלנו, ואם יש מישהו שאפשר להשיג בזכותו קונצנזוס של אהבה זה אתה. תראה איזה יופי, כולם בעדך - מימין, משמאל, דתיים, חילוניים, רוסים, מזרחים, דרוזים וטבריינים - אתה הוא זה שמאחד אותנו. וחוץ מזה, הרי אתה התחלת לקחת אותי לכל סדנאות ה'כולנו אחד', אז מה קרה לך פתאום?"

דגל עצר והביט בעצב נוסטלגי האופייני לדגלים בכתוביות של "הלהקה" עולות על המסך. אחר כך הוא הביט בי ואמר בקול עצוב ורגוע יותר: "העובדה שאתם אוהבים אותי לא עושה אתכם מאוחדים בכלל". "היא לא?" אני שואל, נתקף לרגע בעצב שלו. "לא. אתם רק חושבים שאתם מאוחדים וחזקים, אבל אנשים מאוחדים וחזקים לא מתנהגים כמו שאתם מתנהגים. האמן לי, אני רואה אתכם. אני נמצא בבתי החולים כשאתם נולדים, בבתי ספר שבהם אתם מתחנכים, בצבא, במקומות העבודה שלכם, במשרדי הממשלה, בשדה התעופה. אפילו תקעו אותי על איזה הר בנפאל! יש לי נקודת תצפית מקיפה עליכם".

"קל לכם לשים מדבקה שלי על האוטו ולהגיד שאתם אוהבים את ישראל, אבל באותו אוטו בדיוק תנהגו כאילו צריך 'לחנך' את כל הישראלים. קל לכם להצדיע לי בבוקר אבל להתייחס לאנשים אחרים כמו לזבל. קל לכם לשים אותי במשרד ליד המזגן כדי להראות כמה אתם אוהבים אותי, אבל מאותו משרד להלין משכורות של עובדים. ואלו רק דוגמאות קטנות. אין פה באמת אחדות, אנשים מאוחדים לא פוגעים זה בזה כמוכם". דגל עצר להירגע קצת והמשיך.

"אתה מבין למה אני מתכוון? נמאס לי מהזיוף, נמאס לי שאוהבים אותי ומתייחסים לאנשים שאני מייצג בלי שמץ של אכפתיות, כבוד או אהבה. אני רוצה להתפטר ולרדת מכל העמודים! וכשתקומו בבוקר ביום העצמאות ותשאו עיניים רציניות לעברי, יהיה כתוב בגדול: 'הדגל אותו אתה מחפש אינו קיים כאן יותר, אנא הצדע בכבוד ומכל הלב לבחורה שלימינך'. איך תקבלו את זה? אתה יודע מה, אולי כדאי שבמקום דגל יהיו תמונות של אנשים, כל האנשים - יהודים, ערבים ורוסים, בלי אפליה של גזע, דת, מין וכסף. אולי הגיע הזמן שאנשים יתלו על המכוניות שלהם תמונות של תושבי המדינה שיגידו - 'אני אוהב אתכם חבריי לארץ הגודש, עד כדי כך שאני שם אתכם על המאזדה שלי!'"

"וואו, דגל", התחלתי לגמגם, "אין לי מילים, אולי אתה צודק". דגל שוב לקח את השאיפה המלנכולית שלו, "אני בטוח שאני צודק, אני לא יודע אם אתה ובני מינך אמיצים מספיק כדי להפנים את זה". דממה שררה בחדר. לא ידעתי מה לומר עוד וחיכיתי שדגל יגיד משהו. אבל דגל סיים לומר את דבריו ורק חיוך קטן החל להראות בזווית המגן דוד שלו. אני מניח שעכשיו, לאחר שהוציא את מה שהיה על לבו, הוקל לו מעט. קצת לפני שהתחילו לשדר את "גבעת חלפון" הרוח האביבית נשפה בו קלות, הוא רקד את הריקוד המפותל שלו ושר: "אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully