"קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אלה אשר יקראוהו באמת" ( זוהר, שמות ב').
תורת הקבלה מלמדת כי לתפילה המתוקנת הנקראת בכל יום מן הסידור מעלות רבות וסגולות נפלאות. שכן, לשיטתם של המקובלים התפילה מהווה מעין צינורות מקשרים, דרכם מתחבר האדם למקור השפע האלוקי ובכך זוכה להתקרב אל בוראו. אולם נראה שלא די בכך, מאז ימי קדם נהגו יהודים מאמינים לפרוש למקום צדדי בזמנם הפנוי ולהתבודד.
בספר "ליקוטי מוהר"ן", יצירתו המרכזית והמופתית של ר' נחמן, מי שהיה מענקי הקבלה והחסידות, נכתב: "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו ובין קונו, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו. ותפילה זו תהיה בלשון שמדברים בה, כי בלשון הקודש קשה לו לפרש שיחתו וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים מחמת שאינו מורגל בזו הלשון, כי אין דרכנו לדבר בלשון הקודש" (כ"ה, תנינא).
אנו למדים מכך כי בפניית האדם אל בוראו מעמקי הלב ובשפה פשוטה החפה מכל גינוני לשון גבוהים, קיימת מעלה רוחנית גדולה ביותר המסוגלת לישועות רבות.
מן החול אל הקודש
הנחת היסוד קובעת כי מטרת ההתבודדות היא לנתק את המודעות שלנו, גם אם חלקית, מכל הגירויים החיצוניים המטים אותה לכיוונים שונים וחסרי מיקוד, וזאת על מנת לחברה בחזרה לשורשה הרוחני. עצם ההתנתקות הזמנית מהסביבה הרועשת מעניקה שקט נפשי, שלווה, רוגע ויישוב-דעת המסייעים לנו לכונן יחסים אינטימיים עם בוראנו.
ר' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, ציין כי הפרישות המחשבתית מעלה את האדם למדרגות רוחניות גבוהות מהן יוכל לראות ולדעת מעל ומעבר לנגלה. הוא ביטא זאת במילים: "עליך לבודד עצמך במחשבותיך לרמה הגבוהה ביותר. ככל שאדם מפריד עצמו מן הפיזי, כך תגדל הבנתו ותפישתו". מכאן שההתבודדות הפיסית מהווה צעד מקדים להתבודדות המטפיסית בה יוכל האדם לנתק את עצמו מסביבתו ולהתחבר למהותו הפנימית, עד אשר אין הוא חש את "האני" החומרי ואז ניצבת לה התודעה במלא עוצמתה.
בקרב אנשי רוח ומיסטיקה יש החושבים כי התבודדות היא התבוננות (מדיטציה) אך לצערי טעות בידיהם. ההתבודדות מייצגת את השלב המוקדם שלפני ההתבוננות, בה האדם מביט לפנימיותו באופן אובייקטיבי כאמצעי להגיע להכרה עצמית. ולכן אין לומר כי התבודדות מבטאת מצב מדיטטבי עמוק כלשהו כהתבוננות. אם כי בהחלט קיים ביניהם קשר ישיר ומכנה משותף הכרחי בדרך להתעלות רוחנית.
בחכמת הקבלה נשנו פרקים שלמים העוסקים בטכניקה המנחה כיצד לכוון את התודעה ולצאת מההוויה הגשמית אל זו הרוחנית ומן החול אל הקודש. בין כלל השיטות ניתן למצוא את שיטותיו המיוחדות של ר' אברהם אבולעפיה, מחשובי המקובלים של ימי הבינייים, הנודע כמייסדה של "הקבלה הנבואית". לשיטתו הקבלה האקסטטית עוסקת בהיבט החווייתי-מיסטי של הקבלה, תוך שימוש בטכניקות מעשיות הכוללות בין השאר צירופי אותיות ושמות קודש, תנועות גוף וכדומה, השואפים לאקסטזה רוחנית שמטרתה העפלה לחוויה רוחנית עליונה מתוך דבקות ואיחוד מלא עם הבורא.
מסע אינטימי לתוככי הנפש
שיטותיו של ר' אבולעפיה נחשבות למסוכנות ורבים התנגדו להן משום שהן דורשות בקיאות רבה ביותר והתכוננות מיוחדת שבלעדיהן עלול האדם לסכן את עצמו ולהימצא בכאוס מוחלט. לפיכך, הדרך הנכונה שעיקרה להתבודד על מנת לחולל שיח עם הבורא צריכה להיות בגילוי לב פשוט, בשפת האם ובאופן ספונטני. מעצם ההחלטה לדבר עם הבורא בכל יום אנו מושכים אלינו חסדים רבים ומיד מתעוררת התחושה כי חלה בתוכנו תמורה רבה. אם נזכה להתמיד בהתבודדות נוכל מהר מאוד לחוש את קרבת הבורא ונוכחותו.
מכאן הדרך קצרה להתבוננות פנימה לתוך "האני" האמיתי, ללא מסכות ופחד, וממילא ייחשף האגו שלנו תחת עינה הבוחנת של ההשגחה העליונה. כך יתבהרו סודות הנשמה החבויים בנו עוד משחר ילדותינו אשר חיכו לעיתוי הנכון לפרוץ ולהתגלות.
קרן האור הרוחנית תזרח על מכלול הבעיות המטרידות את מנוחתנו ותחשוף את המקורות לדפוסי חשיבה והתנהגות המקבעים ומעכבים את ההתפתחות האישית. בצעדים מדודים ניסחף לתוך רגעים צלולים של מסע אינטימי לתוככי הנפש, נחקור, נתהה ונחווה אושר עילאי הבוקע מעמקי הנשמה. אם נבין כי התבודדות במהותה מבטאת "התרחקות לצורך התקרבות" - נזכה להכיר טוב יותר מי אנחנו באמת.
יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"