לא פשוט למצוא את דרכנו האמיתית כאשר אנו נושאים את הקול של ההורים שלנו בקרבנו. הוא נושא בחובו את המילים המדוברות והלא מדוברות ואת המסרים שקיבלנו מההורים שלנו מהיום הראשון של חיינו. המסרים ה"לא מדוברים" שקיבלנו דרך התנהגותם, מבט עיניהם והדרך בה הם חווים את העולם חזקים לפעמים הרבה יותר מהמסרים המדוברים. ובכל מקרה, הבסיס של מערכת האמונות שלנו מגיע מהבית ומהקשבה להורים שלנו, מההתבוננות באופן בו הם מתנהגים אלינו, אל אחרים וזה אל זה.
הסיבה העיקרית לכך שאנחנו מאמצים לעצמינו את מערכות האמונה והערכים האלה, היא האהבה שלנו להורינו. נוכל לקרוא לאהבה הזאת "אהבה עיוורת", ובכל זאת זוהי אהבה. בתור ילדים אנחנו לא שוקלים ומנתחים את הדברים שנאמרים לנו, זוהי יכולת שאנחנו מפתחים רק בשלב מאוחר יותר של חיינו. אך בשלב הזה הבהירות שלנו לרוב כבר מעורפלת וקשה לנו להחליט החלטות במודעות מלאה. כשאנחנו צעירים, אנחנו מקבלים את הדעות של ההורים שלנו על עצמינו ועל אחרים כ"אמת" היחידה שיש, ואנחנו חולקים את האמת הזאת, פשוט מתוך אהבה אליהם.
אנחנו רואים, מבינים ושופטים את העולם דרך הפילטר של האמונות והערכים שאימצנו. אנחנו פוגשים אנשים ומתייגים אותם לפי אמות מידה שנקבעו על ידי ההורים שלנו, וכך אנחנו שופטים אדם זה או אחר לפי ההצלחה או הכישלון שלו, המעמד שלו, או כל מאפיין אחר. זה לא משנה אם השיפוט הזה הוא חיובי או שלילי - מאחר שהוא נעשה דרך הפילטר של מערכת האמונות והערכים שלנו הוא עדיין שיפוט.
מציאות שאנחנו יוצרים
ככל שאנחנו מתקדמים בחיים ומפתחים את האישיות האינדיבידואלית שלנו אנחנו נפגשים עם העולם גם ללא הנוכחות וה"משקל" של הורינו, ולאט לאט נוצרת מציאות בה אנחנו יוצרים מערכות יחסים עם העולם בדרך שלנו. זוהי מציאות ש"אנחנו" יוצרים. במציאות הזאת, נוכל למצוא קולות רבים המנחים אותנו באופן בו אנחנו חושבים, מתנהלים ושופטים את עצמינו ואחרים.
חלק גדול מהשיפוט עשוי להיות מופנה כלפי עצמינו, על כך שיש לנו כל כך הרבה קולות המנחים אותנו או על כך שאנחנו עדיין חושבים ומתנהגים כמו ההורים שלנו. ובכל זאת, חלק גדול מהבחירות שאנחנו עושים (או לא עושים) מושפע באופן ניכר מהקול הזה של ההורים שלנו בתוכנו.
אחת מהאסטרטגיות הנפוצות שאנחנו נוקטים בה על מנת לפתור את הדילמה הפנימית הזאת, היא להרחיק את עצמינו מהורינו ולהגיד שאנחנו לא כמוהם. אנחנו עשויים גם להרחיק לכת ולחיות מתוך כעס מתמשך כלפיהם או לנתק עימם קשר. המרחק הזה עשוי להקל עלינו בהתחלה ולגרום לנו להרגיש עצמאים וחזקים - לעיתים נרגיש שאנחנו טובים מההורים שלנו, יותר חכמים, מתוחכמים או מודעים - אך דבר מהותי נוסף שיקרה כתוצאה מהמרחק הזה, הוא תחושת הניתוק, מאחר שכשנתנתק מההורים שלנו, נתנתק למעשה מהשורשים שלנו.
קול שראוי לאהבה
למרות כל זה, ההשתוקקות שלנו לתחושה של חופש עשויה להיות כל כך חזקה עד שנדמה לפעמים שהאפשרות היחידה היא לנתק קשר עם ההורים, רק כדי שלא נשמע יותר את הקול שלהם מדבר אלינו ומתוכנו. מה שנחמיץ בדרך הזאת הוא ההזדמנות להתבגר ולרכוש לעצמינו חופש אמיתי, חופש כזה שאינו מותנה בחיים מתוך תגובה, אלא כזה הנובע מתוך הקשבה בוגרת לעצמינו.
לחופש, בכל מקרה, יש מחיר, והמחיר במקרה הזה יהיה באשמה שנצטרך ללמוד להכיל לגבי חיים שלא נחווים לאור ערכים ואמונות של מישהו אחר. מחיר נוסף שנצטרך לשלם הוא האחראיות המלאה שתחול עלינו על כל בחירה שנעשה. יחד עם זאת, כשנוכל להיות הבעלים של המציאות שלנו ולעמוד מאחורי הבחירות שלנו מתוך מודעות מלאה, אז נתבגר ונהיה עצמאים באמת.
הקול של ההורים שלנו הוא חלק אינטגראלי מתוכנו והוא לעולם לא יעזוב אותנו לחלוטין. אנחנו יכולים למרוד, לכעוס, לעזוב, אך בסופו של דבר אנחנו הולכים נגד עצמינו. אנחנו מאבדים דבר יקר שיכול להעניק לנו כוח גדול - ההורים שלנו. זה לא הכרחי לחסל את הקול ההורי, אלא לפתח אליו מודעות ובהדרגה להתחיל לעשות את ההבחנה בין הקול שלהם לקול הפרטי שלנו.
התהליך הזה יכול לקרות בכל גיל, בין אם אנחנו בני 18 ופיזית כבר עזבנו את הבית, ובין אם אנחנו בני 60 וההורים שלנו כבר לא איתנו. המסע הזה בדרך למצוא את הקול שלנו, ללא ההפרעה של השיפוט שלהם, תמיד יימשך. הקול הזה של ההורים שלנו ניתן לנו באהבה וזה דבר שראוי לשמור עליו באהבה. זוהי אהבה שיכולה להתבונן במשהו אחר, לזהות שהוא לא שלנו ועדיין לכבד אותו. נדרש אומץ למצוא את הקול שלנו, לא כתגובה להורים שלנו, אלא פשוט כתוצאה של הקשבה למי שאנחנו.
הכותב הוא מנחה, תרפיסט ומאפשר תהליכי מודעות ליחידים וקבוצות. מעביר מפגשי ייעוץ אישיים ומנחה קורסים וסדנאות. בעבודתו הוא משתמש בכלים מגוונים המגיעים מעולמות שונים, בחקירה, טיפול מילולי, ועבודה עם הגוף והנשימה.