לאחרונה פורסם ספר של ויליאם ינר, תלמידו לשעבר של אנדרו כהן, שבו הוא מספר על 13 השנים שבהן היה חבר בקהילתו של האחרון. הספר, "גורו אמריקני", מציג את כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים ביותר בעולם המערבי, כאדם בעייתי הנוהג להתעלל בחברי הקהילה דרך אינספור מניפולציות רגשיות, שמטרתן כמה מפתיע לשחרר את התלמיד מהאגו המפלצתי שלו ולהוביל אותו אל זרועותיה החומלות של ההארה הנכספת.
דפיו של הספר המזדקרים למול עינינו המורגלות לעייפה בסיפורים כאלו, מגוללים מקרים מרהיבי בינה ודעת של התנהגות בלתי הולמת של זה המכנה עצמו "מואר" החל מ"תרומות" כספיות שהוענקו לקהילה על ידי חבריה תחת לחץ מסיבי (הנעות בין אלפי דולרים לשני מיליון לאיש), ועד חיבתו המיוחדת של כהן לסטירות לחי המצלצלות כפעמוני רוח בליל סופה עזה. לדבריו של ינר הסטירות הללו נעוצות באמונה של כהן שיש לנקוט לעתים בעונשים ובשיטות לימוד קיצוניות על מנת למוסס את האגו של התלמיד, ולא רק שהוא עצמו הטיח את כף ידו בפניהם הסמוקות של תלמידיו, אלא שהוא אף הדריך אותם לנהוג כך איש ברעהו.
חסידיו של כהן יוצאים, כצפוי, להגנתו של האיש ולהגנתם שלהם וטוענים כי ינר הוא לא יותר מאדם כועס וממורמר, ושהם גופם לא נתקלו מעולם באופן ישיר בהתנהלות מתעללת כזו או אחרת מצידו של כהן. יכול להיות שהם דוברים אמת ושינר הוא בסך הכל יצור עלוב ושפוף קומה שלא הצליח להגביה רוח ולכבוש את כס ההארה, וטעמו המר של הכישלון הביא אותו לירוק לתוך הבאר ששתה ממנה שנים ויצא משם מיובש בסופו של דבר.
אלא שמה? ינר, כידוע, הוא אינו היחיד ששלף את כהן מן השק וצעק שהמלך הוא עירום. ב-1997 פרסמה אמו של כהן את הספר "אמו של אלוהים", שבו היא משווה את המצע הרעיוני של בנה כמו גם את הנרקיסיזם ו"תחושת האלוהות" שלו לזו של היטלר. אם לא די בכך, הרי שב-2003 יצא לאור ספר נוסף המדבר בגנותו של האיש, תחת ידו של אנדריי ואן דר בוק שהיה תלמידו במשך 11 שנים, שם הוא מעיד על כהן שמתחת לדאווין של "הארה פנימית" רוחשת בו חתירה בלתי נלאית לעוצמה ולשליטה.
אין שם אף אחד
אין לי באמת אפשרות לדעת אם כהן אכן מתנהל באופן שמיוחס לו, מאוד יתכן שהוא לא ושהם כולם שקרנים. אבל איך הולך המשפט הזה? אם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כנראה שבכל זאת הגזמת עם הצ'ייסרים. אז אולי, ורק אולי, אם שלושה אנשים כותבים ספר על זה שאתה נרקיסיסט ומתעלל, כנראה שבכל זאת הגזמת עם הכאפות. מתוך מנעד התיאורים הדנים בהשפלות שספגו אנשי קהילתו של כהן ושמעידים על דמות הסובלת משיגעון גדלות מתקדם, אני מתעכבת דווקא על אותן מהלומות לפנים משום שהן מסכמות בעיני את הסיפור כולו ומייצגות באופן ממוקד מערכת יחסים קלאסית של קורבן-מקרבן.
למען הסדר והדיוק כדאי לומר שכהן, אם הוא אכן ביצע את מה שנאמר שביצע, הוא אינו הראשון שנוקט בשיטה זו כדרך לגיטימית להביא את התלמיד לידי הארה. מיטב מורי הזן נהגו פה ושם להחטיף בקטנה לתלמידיהם ללא שום סימן מקדים או סיבה נראית לעין. כשאחד התלמידים, למשל, שאל שאלה שבדיעבד הסתברה כמיותרת בעליל, הגיב המאסטר במקרה הטוב באחד ממשפטי הזן הידועים שהינו סתום לחלוטין אך רב משמעות, ובמקרה הפחות טוב הפנה גבו לשואל והלך ממנו בהפגנתיות שקטה. במקרה הרע, המאסטר פשוט הוריד לו כאפה.
הגדיל לעשות בעניין הזה מורה הזן ג'ושו, שנולד בצפון סין בשנת 778 וחי בה עד 120 שנה. בתוך רפרטואר התגובות שלו ניתן היה למצוא גם צביטה, חבטה או יריקה. הרעיון שעומד בבסיס ההתנהלות התמוהה והאלימה הזאת אומר שאם אין אגו ו"אין אני" ו"אין שם אף אחד", אז גם הסטירה הזאת למעשה לא קיימת. עכשיו, לך תתלונן שכואב לך. אם כואב לך, אתה אפס מאופס, אתה שבוי עדיין בתוך עולמו הצר והנוטה להיפגע של האגו ובסיכומו של עניין - אתה תלמיד גרוע מאוד.
אז כאמור, כהן לא המציא את זה, אך בהסתמך על דבריו של ינר ניתן לומר שהוא שכלל את העסק: קודם תיפרד מהעולם הישן שלך על כל ייצוגיו (עבודה, משפחה וחברים), אחר כך תעביר אלי חלק נכבד מהחסכונות שלך, ועכשיו שב איתנו כאן באחוזת הקהילה ותיפרד מהאגו שלך בקצב המהיר ביותר ובאופן שבו אני אחליט שהוא הנכון לך. לא תראה סימנים ברורים לכך שהאגו שלך מצטנע במהירות האור תצטרך להעביר אלי את שאר החסכונות שאתה מסתיר ממני בבנק, ובין לבין כף היד המוארת שלי תנוע בנחישות ובקו ישר לעבר הלחיים רוויות הגאווה שלך כמיטב מסורת הזן. אתה באמת רוצה להגיע להארה? זה הדיל.
כאפה היא כאפה היא כאפה
ובכן, כאפה היא כאפה היא כאפה. כשמצטלצלות כאפות באוויר, ולא משנה אם זה ביציע האוהדים של מנצ'סטר יונייטד או באזור המחייה של "קהילה רוחנית", הדבר מצביע על אלימות והכי לפנים. כבר לא מדובר בהתעללות פסיכולוגית שהניסיון להצביע עליה עלול לסבול מחמקמקות ותעתוע, וגם לא מדובר בהאשמות על גורו שעושק את תלמידיו מבחינה כלכלית, משום שגם כאן תמיד אפשר לומר שהם "תרמו" את כספם מרצונם הטוב. הכאפות הללו הן הביטוי הישיר והבלתי ניתן עוד להכחשה של אלימות שרובצת מתחת לפני השטח וכעת היא צפה ועולה בדמותן של כפות ידיים מגלומניות שישאירו סימנים על הפנים וצלקות על הנפש בשם ההארה.
התפיסה לפיה אחרי הסטירה יעלם האגו ויפציע "טבעו האמיתי של האדם" היא מגוחכת, מעוותת ושקרית, שלא לומר המצאה סדיסטית שמוצאת את פורקנה על פנים שדומה וניטשטשו תוויהם במילא עקב הכמיהה הקיצונית להתמזג עם כל היש ולהיות אחד עם היקום.
איפה עובר הגבול בין סתם סטירת רענון שמיועדת לשלוף החוצה בטכניקה מודעת את "האני האמיתי" שלך, ובין אגרופים לבטן ובעיטות לצלעות? הרי אם "אין שם אף אחד" גם אין נוכחות של איברים פנימיים ודם שניגר מגוף המתקיים במרחב. ולמה, בעצם, לא להעמיד מולך את אשתך, להפשיט אותה ולבצע בה מעשים ולבדוק אם האגו הפראי והבלתי מעובד שלך עומד במבחן? "אין אני" זוכר? כל ביטוי להימצאותו של "האני" רק יעמיד אותך בניסיון נוסף, כדאי שתיזהר.
בפעם הבאה שמישהו נותן לך סטירה, יהיה זה מורה, מואר או נהג באוטובוס, אל תפנה את הלחי השנייה, והשלישית והרביעית, פשוט קח את הרגליים היקרות שלך ותסתלק משם. אחר כך חבק את האגו שלך חזק, ותגיד לו תודה שידע להזהיר אותך מפני אנשים מסוכנים.