יחד עם ניחוחות הפריחה והמצות, מגיעה שעתם של המורים, המדריכים, המלווים והכותבים הרוחניים לכתוב על מהות החג - חירות. חירות! איזה מושג, איזו מילה, רבות אפשר לדבר בה - הנירוונה הבודהיסטית, המוקשה ההינדית, חירות בקבלה, בשאמניזם, אהבה חופשית, המוות כחירות ועוד ועוד. אך אפשר לסכם זאת במשפט אחד: החירות הפנימית היא החירות האמיתית. נו, קיצרתי תהליכים...
אז ברוח העידן החדש, זה שיוצא כנגד ההליכה בעדר ומדבר בעד האותנטיות, גם אני אכתוב על החירות. אולם ברשותכם, לא אעסוק כאן בחירות הפנימית, אלא בחירות הישנה והטובה. החירות הזאת היא חופש האדם לממש את זכויותיו, רצונותיו וחייו, כאשר אחד הדברים שעוזרים לקיים אותה - ורוחניקים נוטים להימנע ממנו - הוא התקשורת.
אחריות אוניברסאלית
התקשורת, מוצא פיהם של המנועים מלצעוק, נתפסת לרוב בחוגים הרוחניים כעול שהם נטשו בגלגול הקודם, כשהם עוד היו בבילונים כשרים למהדרין. עכשיו, כשעשו שינוי בחייהם, הם הבינו כי אין טעם בכלל לקרוא עיתונים, שהרי מדובר בסתם כאב ראש שמרעיל את התודעה, וחוץ מזה - מה זה יעזור?
קיימתי הרבה שיחות עם אנשים שענו על ההגדרה "משתתפים בתרבות העידן החדש" (למרות שבחיים הם לא יעידו על עצמם ככאלו), שאמרו לי שהם כבר לא מתעניינים בפוליטיקה וכבר לא קוראים עיתונים. אולי מדי פעם הם רואים ארץ נהדרת, רק במקרה, כשהם אצל ההורים, וכך הם מגלים מה קרה בשבוע האחרון. חוץ מזה, המונח "להתעדכן" זה לא משהו שנמצא בסדר היום שלהם.
אני אגיד לכם עם יד על צ'אקרת הלב, בלי לפגוע - זה מעציב אותי. אני מרגיש שיש לנו אחריות אחד כלפי השני ולהגיד "אני לא מתעניין בתקשורת" זה כמו לסגור את החלונות בבית כי הצעקות של האונס מפריעות לנו במדיטציה. אולי הגזמתי קצת עם המטאפורה, אך הרעיון הוא לא לראות את הסבל שמתרחש בעולם. אין דרך טובה יותר להתוודע אל הסבל הזה מאשר לפגוש אותו על גבי העיתונים (רצוי האינטרנטיים - זה חוסך בנייר), מסכי הטלוויזיה ותכניות הרדיו.
אבל למה לנו להשקיע את עצמנו בסבל - אתם שואלים. התשובה היא: כי יש לנו אחריות לפעול למען אחרים. הדאלי לאמה הציג רעיון מאוד מעניין שנקרא "אחריות אוניברסאלית", ובעיני הכוונה היא למצב תודעתי שבו אנו מרגישים שאנחנו רוצים לעשות משהו כדי למזער או להסיר את הסבל של אחרים. זהו מצב של חמלה שמכוונת לא רק כלפי האנשים הקרובים אלי, אלא כלפי כל האנשים והחיות באשר הם.
האחריות האוניברסאלית זה מה שהופך את חיינו ליקרים, נותן משמעות לפעילות שלנו, מוציא אותנו מההתעסקות חסרת המוצא והמלנכולית בעצמנו, וכמו ששנטידווה אומר - היא התרופה שמרפאת את כל המחלות. זהו הטבע שלנו, תחושת האחדות והמשפחתיות, וזוהי ההבנה הרוחנית הגבוהה ביותר - תחושת הקירבה הבסיסית אל אנשים אחרים והרצון שהם לא יסבלו.
דעת קהל
אך מה בין אחריות אוניברסאלית והתעסקות בביצת התקשורת? היום בעולם, למרות הציניות ולמרות תיאוריות קונספירטיביות על שליטה של קבוצה קטנה בעולם, דעת הקהל היא עדיין מרכיב משמעותי בשינויים חברתיים (לטוב ולרע - כל אחד ישפוט לפי ערכיו). דעת הקהל הזאת כל כך חשובה עד שהתקשורת הפכה לכלי שמנסה לעצב אותה. בארץ פלונית, למשל, מחלקים בחינם עיתונים "רציניים" ברכבות כדי שהאנשים יקראו בהם ויאמינו לכל מה שכתוב, וכך יגבשו דיעה שמתאימה לערכיו של המיליונר המסתורי שמממן את העיתון.
הכלי שאנשים משתמשים בו כדי לספר את הסיפור שלהם לעולם מבוסס על תקשורת. אחר כך, אתם ואני ושרה השכנה מחליטים עד כמה סיפור זה או אחר יזיז אותנו מהספה כדי לעשות משהו. אם לא הייתי דואג, למשל, להתעדכן דרך העיתונות האינטרנטית לא הייתי מגלה שהולכים לבנות אסדת גז מול חוף דור ליד ביתי. לא הייתי חותם על העצומה שחתמתי עליה ובעתיד, אם יתאפשר לי, אעמוד בצמתים, אלבש תחפושת של צב ים ואקשור את עצמי לווילה של יצחק תשובה (עד שיגיעו הרוטוויילרים).
לכן, אני מאמין שחלק ממימוש האחריות האוניברסאלית היא לפחות לדעת מה קורה ולהשאיר את ערוצי התקשורת פתוחים. באופן הזה, כשיצטרכו את העזרה שלי אני אדע שצריכים אותה, ואם אוכל גם אעשה משהו בעניין. במילים אחרות, אני אהיה חלק פעיל מדעת הקהל.
ולסיכום, לקראת חג החירות שבא עלינו לטובה, אנא שאו תפילות למען אלו שצריכים את דעת הקהל שלנו, שזקוקים לכך שנשמע את הסיפורים שלהם על דפי העיתונות, כדי שנוכל לאפשר גם להם להרגיש חופשיים. ואם תוכלו בנוסף לתפילות גם לעשות משהו - עצומות, הפגנות, שליחת קרני אור ומכתבים לחברי כנסת, זה יהיה מועיל לא פחות.