במעגל החיים היהודי חג פסח הוא חג האמונה, וליל הסדר בא לבטא את תחושת החירות ויותר מכך - הוא בא להורות על שלבים בתיקון הנשמה. לכן, אין זה פלא שהיציאה ממצרים עומדת במרכזו של החג. מאורע זה בא לומר שהגיע הרגע לגלות את המצב החופשי והנעלה ביותר שאנו יכולים וצריכים לחוות - עולם הרוחניות.
ליל הסדר נקרא "סדר" משום שחכמי הקבלה לימדו כי היציאה לחירות לא מתרחשת כבמטה קסם ובקיצור דרך, אלא בתהליך הנבנה בהדרגה. דרך סיפור ההגדה האדם בונה בתוכו את השלבים ליציאה מעבדות, שאם לא כך הוא עלול להיות שרוי בקיפאון ויחטיא את המטרה.
הנקודה המרכזית בלילה זה עוסקת במספר ארבע המסמל מוטיב חוזר, שהרי סביבו סובבת ההגדה. יש ארבע כוסות יין (אור חכמה) ששתייתן חושפת את הסודות הכמוסים שבנפש האדם בבחינת "נכנס יין יצא סוד". לכן, ליל הסדר תחום בתחילתו ובסופו על ידי כוסות של יין. הכוס הראשונה היא הכוס של הקידוש והכוס האחרונה היא הכוס שעליה גומרים את ההלל.
ליל הסדר, בו אנחנו עורכים התבוננות על משמעות החירות בחיינו, תחום אף הוא במקלט הבטוח שלנו ובממד הזמן שאנו מקדישים לו. משמעות הדבר היא שעל אף הריטואל הדתי בלילה זה אנו מעיזים להרהר, לתהות ולהתפלפל על נושאים המעיבים ו/או מאפשרים את קיומה של החירות בנפשנו באופן שליו, מזמין ומרגיע.
מלחמת כוחות בין חלקי הנפש
ארבע הקושיות נותנות תוקף לחירות הסובייקטיבית לשאול, לחקור ולפתוח דיון מעמיק בין כל המסובים בסיפור יציאת מצרים מהפן החוויתי-אישי. ארבעה בנים המרכיבים בנוטריקון את המילה "חירות" - חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, מייצגים באופן מובהק צדדים שונים במורכבות נפש האדם. שהרי בתוך כל אחד ואחת מאיתנו חיים יחד ארבעת הבנים בתמהיל ייחודי לכל נפש.
בספר יצירה נאמר: "המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר וצירפן זה בזה וניסן בשנה", ללמדנו כי עניין השיחה והדיבור תופסים מקום עיקרי בערב ליל הסדר, היות שהחירות המדוברת אינה נוגעת רק לשעבוד הגוף. בפסח מודגשת החירות הנפשית שלה זקוק האדם מתוך חופש הדיבור עד אשר הוא פוצה פיו בבחינת פה-סח לשם קיום מצוות - "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
עצם תחושת החופש הרוחני מעלה בלב האדם את המסוגלות לשאול את כל אותן קושיות עד אשר תנוח דעתו, וכשחז"ל אומרים "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים" הם מכוונים לשני עיקרים ברורים. הראשון מלמד כי האתגר לחירות משתנה מדור לדור, והשני טוען כי האמצעים והכלים העומדים לרשותנו בהגדרה והבנה מיטביים של מהי חירות הם ייחודיים לכל דור.
יתרה מכך, חז"ל מציגים מאורע לאומי וממקדים אותו באינדיבידואל באומרם "חייב האדם". כלומר, מה שקרה לעם שלם נכון גם לאדם הפרטי. לשיטתם, מאבק האיתנים המתחולל בין פרעה ובין משה הוא לא רק מאבק היסטורי אלא מלחמת כוחות בין חלקי הנפש השונים. פרעה מייצג את "האני" - הוא האגו במובן היונגיאני ומשה מייצג את כוח ההשפעה החיובי באדם. לכל אדם יש למעשה מצרים שלו, בתוך כל אחד מאתנו שוכן לו פרעה קטן, שאינו חדל מלהפריע לנו להיות מי שאנחנו באמת, ובכל אחד ואחת מאתנו יש ניצוץ פנימי של חירות שאינה מוותרת, ומשוועת לגאולה.
יש לי הכל ואין לי כלום
בספר הזוהר בפרשת "בהעלותך" כתוב: "אמר רבי שמעון בר יוחאי: אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות... אלא שכל הדברים הינם סודות עליונים". משמע, כל המופיע בתורה לרבות סיפור פסח, מבטא ברבדים העמוקים סיטואציות מדויקות של כל המתחולל בנפש האדם ובעולמו הפנימי. לכן, מי שנתפס לחזות המילים החיצונית בלבד שוגה.
נקודת המוצא בפסח מתחילה עם הירידה למצרים, ארץ השפע והאפשרויות הבלתי מוגבלות, בעקבות רצונו של האדם ליהנות, להיטיב את מצבו הכלכלי ולבקש ביטחון חומרי. הרדיפה אחר ממון, רכוש, נכסים, מעמד וכדומה נובעת מתשוקה עזה לסיפוק צרכים ותאוות ארציות, וכאשר הושגה המטרה מיד מתעוררת תחושת מיצוי וסיפוק רגעית, שחולפת מהר מאוד ומפנה מקום לרעב חדש הדורש מהאדם להשביעו וכך חוזר חלילה.
במצב כזה האדם נשאר שבוי בתוך מציאות דואלית. תחושת ה"יש לי הכול ואין לי כלום" מקבלת משנה תוקף עם ההכרה כי למרות שכל הרצונות הזמניים נתמלאו, מתעורר לפתע האגואיזם, ככתוב "ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". כל שיש לו לאדם שייך כעת לאגו, הוא פרעה, ובתסכולו אין לו כל יכולת ליהנות מפירות עמלו. "המלך" (פרעה-אגו) דורש עבודה, וכך האדם שעד לפני רגע קט הרגיש חופשי, נשבה ברצון ליהנות בלבד ומתגלה בפניו מסכת של עבודת פרך מתישה. כל זאת כאמור מתוך הצורך לספק את המלך שאינו יודע שובע.
עם הזמן המשתנה מחלחלת הידיעה כי לעבודה אין תכלית ממשית, וכל מה שהושג ונרכש מתמוטט וקורס נוכח העובדה כי האגואיזם משתלט ושולל מהאדם כל אפשרות לחוות שמחה, מרגוע ושקט נפשי. אט אט מאבדים ההישגים החומריים את משמעותם והרגשת העצבות, הריקנות וחוסר האונים מציפים את החלל הפעור שנוצר בלב האדם.
בכאבו הוא נושא עיניו מעלה בזעקה, ככתוב "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם". האדם פונה לבוראו בתחינה להשתחרר מכבלי פרעה (אגו) והבורא מצידו מחדיר בלב האדם את "משה", הוא הכוח הרוחני שיסייע להתמודד מול פרעה, לצאת ממצרים, לחצות את ים סוף ולהיגאל. שהרי משה, על אף היסוסיו הרבים להתייצב למול פרעה, גדל בארמונו ואין טוב ממנו להכיר הן את המבוכים וחדרי הסתרים והן את המלך עצמו על חולשותיו ונקודות התורפה שלו.
הרע והאגואיסטי, הטוב והאלטרואיסטי
לפיכך, בפסח מתגלים שני הכוחות במלוא הדרם (פרעה אגואיזם, ומשה אלטרואיזם) ועל האדם מוטל לערוך "ליל סדר" של חשבון נפש להתעלות מעל תאוות העולם הזה ולהשתחרר מכבלי הרצון המגושם, הרע והאגואיסטי ולאמץ לעצמו גישה אלטרואיסטית.
הקבלה מלמדת כי פסח נחגג בחודש האביב ומציין את התחדשות הטבע בכללותו. כך גם האדם, נזר הבריאה, מתחדש רוחנית, מנער מעליו את קשיי השנה הקודמת ומתמלא באנרגיה חיובית לקראת העתיד לבוא.
העם היהודי למוד הרדיפות והסבל נותר מצולק עוד מתחילת הגלות המרה והארוכה, בה הוא נמצא מאז חורבן בית ראשון, והוא רואה במושג החירות ערך מקודש המקביל לקדושת החיים. נטילת חירות מאדם כמוה כנטילת חייו, שכן היא מעקרת את הרצון הטבוע עמוק בתודעתו - להיות חופשי. חג הפסח, "זמן חירותנו", מציין אירוע רוחני רב משמעות במעגל החיים היהודי וממחיש את השתוקקות הנפש לחופש אמיתי נטול מגבלות של זמן ומקום . שהרי אין מחיר לחופש.
יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"
