אל תלכו בדד

עברתם את שנות העשרים הסוערות של הרווקות המרגשת. ניסו להכיר לכם מיליון בני או בנות זוג פוטנציאליים. אתם מתביישים להודות עם אילו טיפוסים יצאתם רק כי כולם כבר נידנדו לכם שמה יש לכם להפסיד ושכדאי לכם לבדוק. אתה מתבדחים עם החברים שלכם שכבר יש להם ילדים על הנאות הרווקות שלכם, והם עוקצים אתכם, מקנאים ומתבדחים. אבל על הכאב לא מדבר איש.

עברתם את אמצע שנות השלושים וכולם משתתקים. החברות כבר לא מארגנות דייטים, החברים כבר לא מנדנדים, ואפילו ההורים כבר הפסיקו לשאול. במפגשים חברתיים מסתמן קוד סמוי ולא מדובר: אל תדברו על הבדידות שלכם, אף אחד לא רוצה לדעת. אם אי אפשר לסדר את זה בפגישה של מדור ההיכרויות, תשמרו את זה בלב. אבל הלב ממשיך ונצבט עם כל אבן דרך שעוברת.

החיים המודרניים והעירוניים חסרים מסגרות חברתיות תומכות וגדולות. מעגלי ההיכרות קטנים. לאט לאט, קבוצה גדולה של גברים ונשים איכותיים מסתגרת בתוך כאב גדול שאף אחד לא רוצה לדעת עליו, כאב של בדידות. חשוב לציין שלא מדובר בלוזרים: הם מצליחים בקריירה ויש להם חברים, אבל הם בודדים. והבדידות הזו, אחד הרגשות העמוקים והקשים שלנו – רגש שנמצא בלב ליבה של החוויה האנושית - הופכת קשה עוד יותר כשהסביבה הקרובה לא מסוגלת כבר לשמוע.

אז אתם מוצאים את עצמכם משתפים פעולה. חיים חיים מלאים ולא מספרים לאף אחד על הכמיהה לקשר. אתם משקיעים את כל כולכם בעבודה, בחברים, במשפחה. מעמידים פנים שוויתרתם, ולפעמים תוהים אם ויתרתם באמת. אבל השאלות ממשיכות להישאל מבפנים, ומטלטלות. אולי משהו לא בסדר בי? אולי צריך לוותר? אולי אושר זוגי זה לא בשבילי? מה עוד אפשר לעשות?

סוזאנה (שם בדוי) הגיעה אלי לטיפול אחרי שנתיים של נדודי שינה. היא ישנה בממוצע שלוש שעות בלילה והייתה ממוטטת. היא ישבה על כיסא המטופל, אישה נאה בת ארבעים ואחת, רופאה מצליחה וממוקדת מאוד, אך אינה יכולה לישון. כששאלתי אותה "מה בך מנסה להתעורר?" צחקה. אחר כך ענתה: "מעולם לא היה לי קשר זוגי טוב. אני עסוקה בלהעמיד פנים שמספיקה לי ההצלחה המקצועית ושמספיקים לי החברים והמשפחה".

עבדתי עם סוזאנה במשך שנתיים מאתגרות. לא פשוט לשמוע תהומות כאלו של עצב וכמיהה. עוד יותר לא פשוט לספר אותם. אבל הגיע לה, לסוזאנה, שיקשיבו לה. הגיע לה שייתנו לה מקום לכאב, לכמיהה ולפחדים בלי לנסות לסדר אותם עם פתרון מיידי ("יש לי חבר שהחברה שלו מכירה מישהו, גרוש, דווקא נחמד..."). הגיע לסוזאנה לקבל מקום בו תוכל לפתוח את הפצעים ולהביט בהם, בעזרת זוג עיניים נוסף.

אני חושב שהאהבה שלי לסוזאנה (שהייתה אהבה העטופה בגבולות טיפוליים, כמובן), הרגיעה קצת את הייאוש וההזדקקות. היא גם אפשרה לי לקרוא תיגר על התנהגויות תבוסתניות שלה, שנבעו משברון לב כרוני (כמו ציניות מקפיאת עצמות). כשסוזאנה אמרה בטיפולים שאולי היא צריכה להיות אסירת תודה על מה שיש לה ולהפסיק לחלום על קשר כעסתי עליה, וסוזאנה התרגשה מהכעס שלי. "באמת איכפת לך," היא אמרה. סוזאנה החלה לפתוח את כאבי הבדידות שלה עם חברים ועם משפחה. חברות שלה החלו להכיר לה גברים, "חשבנו שאת לא בעניין" הן אמרו לה כשהודתה להן. חברים ספורים ניתקו את הקשר עם סוזאנה כש"יצאה מהארון" עם בדידותה, הם "התגעגעו" לסוזאנה שתמיד טוב לה.

אני חושב שאחד המקומות החשובים של טיפול הוא החזרת הלגיטימציה לכאוב: גם אם זה לא נעים, מותר לך להרגיש בדידות, מותר לך לרצות ולקוות. הנתק מהאמת הרגשית שלנו הוא נתק מהחיות האנושית שלנו, ובלי החיות האנושית אנו מאבדים את הקשר החיוני שלנו עם עצמנו.

לאחר שנה וחצי של טיפול סוזאנה הכירה גבר ונכנסה למערכת יחסים, ראשונה מזה שנים רבות. קשר טוב – מורכב, אבל טוב. התמודדויות החיים שלה השתנו: איך מתמודדת אישה חזקה ועצמאית עם הכנסת גבר לחייה, עם שינוי ההרגלים ועם תלות, עם סדר יום וסדרי עדיפות משתנים, עם הצורך לתת לאחר דין וחשבון? פתאום היא מקנאה, פתאום לא כיף לה לבד. בילינו שעות של טיפול בהן סוזאנה התלוננה על קשייה ואני ישבתי מאושר וצחקתי: "כמה טוב לראות אותך מתחבטת וסובלת בתוך קשר, ולא לבד."

אביעד (שם בדוי), לעומת סוזאנה, הגיע לטיפול בן שלושים ושבע ובלי חברים בכלל. את חייו חילק בין עבודתו (בה הצליח מאוד) לבין הטלוויזיה ואמא שלו. לאחר שברון לב גדול הסתתר אביעד בבית במשך שנים ארוכות וכשנפגשנו שקל כ-140 ק"ג. הוא היה יושב מולי בכיסא ומחייך חיוך מוותר, כאילו הוא שמח לאידו על החיים המתמוססים לו מבין האצבעות. עבדנו יחד במשך ארבע שנים מאתגרות. שיתפתי את אביעד בתסכול שלי, על שהיה מתיישב מולי כאילו גם אני תוכנית בידור, מצפה שאטפל בו בלי שיצטרך לעבוד גם הוא. כעסתי עליו ונעצבתי איתו, ובעיקר – עודדתי אותו לקחת סיכונים. הדהימה אותו העובדה שלא צחקתי מהבדיחות הציניות שלו שהיוו, בעבורי, חומת מגן גדולה: אין כניסה לאביעד ואין יציאה ממנו.

לאחר שנתיים וחצי של טיפול אביעד הפסיק לבקר את אימו פעמיים בשבוע ולדבר איתה יום יום, והוציא את אחד ממקלטי הטלוויזיה מהבית. לאחר שלוש שנים החל לרזות ובסיום הטיפול שקל שמונים ק"ג. העבודה עם אביעד הייתה בעיקר מלחמה כנגד התבוסתנות. "חשבתי שטיפול יעזור לי לקבל את העובדה שאין לי חברים", הוא אמר. "אם תמצה את ניסיונותיך ועדיין לא יהיו לך חברים, אעזור לך לקבל את הבדידות," עניתי. כשסיימנו את הטיפול אביעד עדיין לא היה בקשר זוגי. אבל היה לו חבר, אחד. חבר טוב. אביעד היה נפגש איתו ומדבר איתו, והרגיש שהוא חוזר למעגל החיים.

נכון, לא כל הסופים טובים. טיפול אינו תמיד הפתרון ואינו מהווה הבטחה להפגת הבדידות. לא מכל טיפול יוצאים מטופלים ומטופלות בזוגיות מאושרת. יותר מזה – קשר זוגי אינו הבטחה לאושר. למרות שאני נשוי, אהוב ואוהב, המקום הבודד שלי לא מפסיק לפעום. אבל אני פסיכותרפיסט, ואני מאמין בכל ליבי ביכולתו של קשר טיפולי טוב לשנות את חיינו. טיפול טוב יכול להפיח תקווה בלב כואב ולהזכיר לחלק בנו שיש בו כמיהה לחיים שכדאי, כדאי להמשיך ולהיפתח לחיים.

בדידות מטבעה יוצרת בדידות עמוקה עוד יותר. אנחנו מתמסרים לבדידות ומבטיחים לה: לא אספר עלייך לאיש, אשמור אותך לעצמי, אחזיק אותך עמוק בפנים. אנחנו מפתחים בושה עמוקה בקיומה של הבדידות שבנו ומסתירים אותה (או מדברים עליה בבדיחות). בדידות גדלה בחושך. והיא עוטפת אותנו כשהיא גדלה עד שאנחנו נכנעים לה. וכאן אנחנו, המטפלים, יכולים לעזור.

אנחנו יכולים לעזור לשבור את חומות השתיקה בתוכן צומחת הבדידות בקצב מסחרר. אנחנו יכולים להעז ולהיות בקשר עם האדם הבודד ועם האדם הבודד שבתוכנו בלי לבייש ובלי להתבייש. השיח שלא דובר יוצא החוצה, המילים הכואבות, הדמעות והפחדים ממלאים מרחב אנושי של אינטימיות. טיפול יכול לעזור לנו לסבול בצורה יעילה יותר, בצורה המשתמשת בכאב ובצער כמנוף אל תוך החיים ולא הרחק מן החיים.

כמטפל, אני נכנס לקשר אמיתי ורגשי עם המטופל. גבולות הטיפול מאפשרים לנו לחקור קשר, וזוהי נקודת פתיחה מצוינת לשיתוף עם מטופלים - איך הם נראים מבחוץ, מה הדברים שהם יכולים ללמוד על עצמם בתוך קשר? הטיפול מכין מטופלים לקשר על ידי ההתמסרות ההדדית אליו, ומטפל טוב לא יוותר למטופל מהר מדי, וגם לא יוותר עליו.

פסיכותרפיה יכולה לעזור לנו להיות פחות מרירים ופחות נזקקים ותלויים - שתי תכונות המטופחות היטב על ידי בדידות, נועלות לנו את הלב ומרחיקות מאיתנו בני זוג פוטנציאליים. פסיכותרפיה גופנית מציעה בנוסף דרכים מגוונות לשוב ולהיפתח לחיים, לקחת סיכון ולפתוח את הלב. יותר מ"כלים" טיפוליים, פסיכותרפיה גופנית מאפשרת דו-שיח שאינו מילולי בין המטפל והמטופל: אנחנו לומדים להקשיב לגוף, למקומות שעדיין לא מסוגלים לספר במילים, ולרכך את הכאבים.

עבור אנשים בודדים רבים, המחשבה לתת לבדידות שם ולדבר עליה היא בלתי נסבלת, ובפסיכותרפיה גופנית אנחנו יכולים להקשיב לכאב לפני שהוא מדובר ולפגוש שם את המטופל, עם הכאב – לא רק במילים. עבודה עם מגע יכולה בנוסף לפגוש בצרכים עמוקים שלנו שלא בהכרח שייכים לקשר זוגי (למשל, המקום שבתוכי שזקוק לאמא גדולה שתחבק אותי ותחזיק אותי), ולעזור לנו לזקק את המקום הנכנס לקשר – לא להפיל צרכים שיש לנו מאבא על הדייט שלנו.

כשאיננו מבחינים בין צרכים מבן הזוג לצרכים לא מעובדים מן הילדות אנחנו יכולים להימשך לקשרים לא בריאים ולא נכונים לנו. אביעד, למשל, חיפש כל הזמן נשים במצוקה שיוכל להציל כדי שירגיש טוב עם עצמו, והן עזבו אותו תמיד אחרי שעזר להן. העבודה עם מגע עזרה לאביעד לזהות את המקום שבתוכו שרצה להיות מוצל, ושרוצה להציל. אני מאמין שבת הזוג הבאה שלו תהיה אחרת.

אז תני לעצמך וללבך מתנה: תרשי לעצמך להרפות מהוויתור הציני או מן הלעג הפנימי לתקווה. שתפי חברים ובני משפחה בכאב, גם אם קשה להם לשמוע. זה יעזור לך לקוות ולהתקדם. תעשה לעצמך טובה גדולה ואל תוותר על עצמך כל כך מהר. שווה לך להשקיע כל משאב אפשרי במסע הזה. מה חשוב יותר? אם את מסוגלת לרכך את ליבך עם הסביבה הקרובה לך, בעזרת החברים והמשפחה – עשי זאת. אם אתה יכול להתחיל ולהשתמש בחברים שלך כדי לעזור לעצמך ולדבר איתם באמת – לך על זה.
ואולי, לפעמים, כדי להפיק את המרב מן החיים, אנחנו זקוקים ליד מושטת מבחוץ.

היד הטיפולית היא יד אוהדת ומקצועית שלא תתבלבל בקלות באופן שחברים ובני משפחה עשויים להתבלבל, מפני שהם אוהבים אותנו וכואבים עמנו. אולי, מעבר לניסיונות לשכנוע עצמי שהכל טוב, מעבר לטיפים של איך להיראות סבבה, איזה ספר לעזרה עצמית לקרוא או איזו תוכנית לשיפור עצמי לראות, אולי הגיע הזמן לתת למישהו לעזור לך באמת. ובעיניי, ההחלטה הפנימית הזו, ההעזה הגדולה הזו לא לוותר על עצמי ועל האפשרות להפגת הבדידות – היא מתנה מופלאה לדרך חדשה.

ב-DVD של סרט הקלאסיקה "מפגשים מן הסוג השלישי" מדבר סטיבן ספילברג על סרטי מדע בדיוני. "אנחנו בני האדם", הוא אומר, "תמיד הבטנו למעלה אל הכוכבים כדי לדעת שאיננו לבד בעולם". אולי, כפי שאני מזכיר לתלמידיי, למטופליי ולעצמי, לא צריך להביט רחוק כל כך.

אסף רולף בו-שחר הוא פסיכותרפיסט התייחסותי ומרצה לפסיכותרפיה גופנית במכללת רידמן