אל תקרא לי לוזר

אחד הכללים בחכמת הקבלה מלמד את האדם להכיר בערך העצמי באופן שיוכל להגדיר נכונה את שיוכו ועצמיותו, הן בהיבט האישי-סובייקטיבי והן בהיבט הכללי-חברתי. חשיבות ההערכה העצמית אינה מבוטלת ואף אינה מוטלת בספק. הפסיכולוג הידוע ד"ר אברהם מאסלו מסמן ב"תיאוריית הצרכים" את ההערכה העצמית כאלמנט בעל חשיבות עיקרית הנמצא בראש פירמידת הצרכים האנושיים-אוניברסאליים, כשמעליו נמצאים רק צרכים פיזיולוגיים כמו מזון, מחסה, שינה ועוד, המייצגים את המצב המאוזן (הומיאוסטאזיס).

אם כן, כיצד ניתן להגיע ולפתח הערכה עצמית בחברה תובענית ותחרותית הנתונה לחסדי האופנה המשתנה? האדם בחברה המערבית בונה ומבסס את כבודו העצמי על סמך הישגים חיצוניים שבמרבית המקרים אינם מעידים מאומה על מהותו הפנימית. בכניעתו אל מול תכתיבי החברה הוא מניע עצמו על מנת להשיג את מה שאחרים יזהו כסמל מעמד, בבחינת "מה יגידו ויחשבו אחרים"... במקרה שכזה שאלת ההגדרה העצמית תעמוד בקנה אחד עם המקצוע או הקריירה, ואם הדבר מרשים אחרים מיד מתעוררת תחושה מרגיעה של חשיבות.

אולם, התמקדות מוטעית שכזאת בהישגים חיצוניים מהר מאוד נוטעת באדם מתח רב מפני החשש מכישלון. אם איש לא יתרשם - מה יקרה להערכה העצמית, הייתכן כי היא תתמוטט ותקרוס בתוכו? שינוי הערך העצמי של האדם קורה רק כאשר האדם אינו מודע לערכו האמיתי. כאשר ההערכה העצמית של האדם מושתתת על דעתם של אחרים, הרי שהדבר מעיד בעליל על חוסר הכרת הערך העצמי מצד האמת. עצם התמקדות החברה ההישגית בשאלת "מה אתה" (דמות) ולא "מי אתה" (מהות) מפחיתה משמעותית את היכולת שלנו לפתח הערכה עצמית ראויה.

מסר שכזה לאדם מעיד כי אין מקום אחר להערכה עצמית פרט להוכחת הישגים מוחשיים, והדבר יוצר לחץ עצום. אם שאלת ההצלחה היא הדרך היחידה לזכות בהערכה עצמית, הרי שרבים מאיתנו שכשלו בדרכם לעולם יישארו שבויים בתחושת חוסר הערכה עצמית, ואלה שהאיר מזלם וזכו להצלחה לעולם יישארו שבויים בתחושת הפחד שמא היא תאבד.

היהדות כדת מחנכת מלמדת כי כבוד והערכה עצמית הם זכות בסיסית מולדת של כל אדם עד כי מצוות רבות מנחות אותנו כיצד לנהוג בזולתנו. חכמת הקבלה גורסת כי גודל המאמץ ולא השגת המטרה הוא הדבר החשוב. בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, מלמד כי מי שמתחיל ללמוד קבלה, על אף שבתחילה אינו מבין דבר והדברים נראים לו סתומים, מעורר עליו אורות מקיפים כגודל המאמץ שהוא משקיע, אף על פי שלא הגיע עדיין למדרגת ההשגה. לפיכך יש לראות במאמץ משמעות רבה לא פחות ואפילו יותר מההישג עצמו.

מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לכמת ולאמוד מאמץ, החברה המערבית אף מתעלמת לרוב מערכו. לכן יש לדעת כי לעולם איננו מסוגלים לעמוד על טיבו וערכו האמיתי של האדם בהתבסס רק על הצלחתו והישגיו, כיוון שלעולם לא נדע באמת מהם הקשיים והנסיבות עמם היה עליו להתמודד. בחכמת הקבלה אנו למדים כי האדם נשלך לתוך מציאות חיים שבה עליו להתמודד עם מה שנקבע לו (גורל), ובמציאות שכזאת ניתנה בידיו השליטה אך ורק על מידת המאמצים שעליו להשקיע על מנת להיטיב את מצבו. שהרי ידוע הדבר כי מבחן התוצאה לא תמיד עולה בקנה אחד עם מידת ההשקעה והמאמץ, ונדרשת לשם כך תמיכה רוחנית כרוח גבית בדרך להגשמת המטרות.

כאמור, האופן שבו אנו מתמודדים עם הנסיבות הוא זה שקובע אם הצלחנו ולא מידת ההצלחה עצמה. ובמילים אחרות - הדרך הארוכה שעשינו במעלה ההר חשובה אף יותר מהמקום בו אנו נמצאים כעת בדרך המעפילה. לפיכך נדע כי אנו צריכים לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולא לנסות ולהשוות את עצמנו לאחרים. עלינו להיות מודעים למגבלות וליתרונות שלנו, והערכתנו העצמית צריכה לנבוע קודם כל מהידיעה שאנו עושים כל שביכולתנו כדי להתקדם.

אם כן, ראוי לשאול כיצד הדברים מתיישבים עם המושג "יגעת מצאת - תאמין", שלמראית עין מורה על השקעה ושכרה בצידה? האמנם? התשובה היא כי על הציר הישר מאמץ והישגים אינם סיבה ותוצאה. הגשמת המטרות אינה בהכרח תוצר של מידת המאמץ ולשם כך נדרשת מידת "תאמין", שהיא האמונה העצמית בערכך והאמונה בבורא.

לכן על פי הקבלה "מצליחן" הוא רק מי שמשקיע מעצמו את כל מאודו ולא מי שזכה למתנת חינם. משום כך, על מנת להמשיך ולהתקדם כפרטים וכחברה בעלת זהות דמוקרטית והומניסטית, יש צורך במלאכה חינוכית עמוקה ויסודית שתלמד כי הערך העצמי אינו יכול להיות מוכתב על ידי אחד הצדדים או אחת הדעות - הוא תלוי בנו בלבד.

יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"